השבוע עמדנו כולנו דום. צליל הצפירה המפלח את האוויר ביום השואה הוא לא רק זיכרון של חורבן, אלא קריאת כיוון עמוקה לנשמה היהודית.
אנחנו זוכרים את מי שניסו להכחיד אותנו, את האפר שממנו צמחנו, ואת הנדר שנדרנו: "לעולם לא עוד". אך השנה, יום השואה פגש אותנו בעיצומה של מערכה קיומית אחרת, מלחמה שנכפתה עלינו בשבעה באוקטובר, והזכירה לנו שוב ששנאת ישראל אינה שייכת רק לדפי ההיסטוריה המצהיבים.
דווקא בתוך המתח הזה שבין הזיכרון למלחמה, בין האבל לתקומה, מתרחש תהליך מופלא שמהווה את התשובה הניצחת ביותר לאויבינו: אנשים טובים, בחלקם הגדול "זרע ישראל" מבקשים דווקא עכשיו להצטרף לעם ישראל ולקשור את גורלם לגורלנו.
הגיור תחת אש: לא עוצרים את הגיורים!
מאז פרצה המלחמה, מדינת ישראל נמצאת תחת מתקפה. בבית הדין לא פעם מצאנו את עצמנו בסיטואציות סוריאליסטיות. באחד הדיונים, בעודנו מקשיבים לסיפורה של מועמדת לגיור, נשמעה אזעקה עולה ויורדת; נאלצנו להפסיק הכל ולמהר למרחב המוגן, ולאחר מכן כמובן, השלמנו את הגיור.
הסתבר לנו אח"כ, שבאותה האזעקה, טיל נפל לא רחוק ממקום מושבו של בית הדין. רעש הנפץ יכול להרעיד את הקירות, אך לא את הנחישות של הנוכחים בחדר. כשחזרנו לשולחן הדיונים, המועמדת לגיור לא נראתה מפוחדת. להפך, זה רק חיזק אותה ברצון שלה להתגייר. עם ישראל הוא עם סגולה. ודווקא ברגעים כאלה, סגולת עם ישראל מתגלית.
תופעת הניצוץ היהודי: מאז ה-7 באוקטובר
מאז אותו יום שחור, לפני כשנתיים וחצי, אנו עדים לתופעה שקשה להסביר אותה בכלים רציונליים. היינו מצפים שבעת מלחמה, כשהאנטישמיות גואה בעולם וישראל נמצאת תחת מתקפה, אנשים יירתעו מלהצטרף לעם היהודי. המציאות הוכיחה בדיוק את ההפך.
מאז ה-7 באוקטובר, לא רק שלא חלה ירידה בדרישה להתגייר, אלא חל זינוק מדהים. כל מי שיש בו ניצוץ יהודי חבוי, מי שסבא שלו היה יהודי או שחש חיבור עמוק בנשמתו לעם ישראל, מבקש דווקא עכשיו לבוא ולהתגייר. התופעה הזו חוצה מגזרים, מדינות וגילאים. ראינו אנשים מבוססים לצד אנשים קשי יום, צעירים ומבוגרים, נשים וגברים - כולם מבקשים את אותו הדבר: לחזור הביתה.
הנשמה שמעבר לגיל: הילד בן ה-11 והקשיש בן ה-82
היום בבית הדין עמדנו מול שני קצוות של החיים, שניהם מרגשים באותה מידה.
מצד אחד, ילד בן 11. ילד צעיר, אך עם שפה רהוטה ובגרות רוחנית שהותירה אותנו פעורי פה. כששאלנו אותו מדוע הוא מבקש להתגייר עכשיו, הוא הסתכל לנו בעיניים וענה: "אני מרגיש שרק כשאני חלק מעם ישראל, יש לי חיבור אמיתי עם ה'. אני רוצה להיות יהודי לא כי זה קל, אלא כי זה נכון". אין צורך במילים נוספות. ובאותו יום ממש, בבית הדין, עמד בפנינו אדם בן 82 שהיה נשוי לאישה יהודייה שנפטרה לפני כמה חודשים, ילדיו יהודים, והוא חי כיהודי לכל דבר מזה עשורים. שאלנו אותו: "למה עכשיו?". הוא ענה בפשטות מצמררת: "כל החיים שלי הייתי חלק מהמשפחה, אני מרגיש יהודי, חי כיהודי, אבל עכשיו, אני גם רוצה להיות יהודי על פי ההלכה, וגם למות כיהודי, בתוך העם שלי והמשפחה שלי".
אלו לא מקרים בודדים. אלא רק דוגמאות מתוך מאות אנשים הבאים להצטרף לעם ישראל.
הגיור כתשובה לאוייבינו ולקראת יום העצמאות
אנחנו נמצאים בימים שבין יום השואה ליום הזכרון וליום העצמאות. אלה ימים עם הרבה מאוד משמעות עבור מדינת ישראל. הגיור הוא התשובה המוחצת ביותר לאויבינו. הם רוצים שנצטמצם - ואנחנו גדלים. הם רוצים שנפחד - ואנחנו מתמלאים באמונה. כל "זרע ישראל" שחוזר, כל אדם שבוחר להצטרף לעמנו, הוא לבנה נוספת בבניין הבית הלאומי שלנו.
מדינת ישראל לא רק נלחמת על גבולותיה הפיזיים; היא נלחמת על גבולותיה הרוחניים. המעשה של גיור כהלכה, מתוך מאור פנים ורגישות, הוא המעשה הציוני והדתי החשוב ביותר בדורנו. הוא מבטיח שעם ישראל לא רק ישרוד, אלא ימשיך להתעצם ולהתחדש.
לקראת יום העצמאות הקרוב, כשאנחנו מביטים על הנס שנקרא מדינת ישראל, אנחנו רואים גם את הפנים של המתגיירים שלנו. הם הפנים היפות של עם ישראל. הם ההוכחה שגם אחרי 2,000 שנות גלות, וגם אחרי חורבן נורא, אנחנו עדיין חוזרים הביתה. כל הזמן.
במטוסים של "אל על" באמצע המלחמה, או דרך שולחן בית הדין - עם ישראל חוזר הביתה. ואנחנו, בבית הדין, נמשיך לעמוד בשער, לפתוח את הלב ולהגיד לכל אחד ואחת מהם: ברוכים השבים הביתה!
הכותב הוא אב בית הדין לגיור ברשת בתי הדין של 'גיור כהלכה' ומזכיר אגוד חכמי המערב בא"י