נאורה סוויד, אלמנתו של רס"ר (במיל') בכור סוויד הי"ד, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומשרטטת את קווי דמותו של בעלה, איש מלאכה וגבורה שבנה את ביתם בשלומית במו ידיו, ונפל בקרבות השבעה באוקטובר.
בכור, שהיה חלק מכיתת הכוננות של שלומית, יצא להציל חיים במושב פריגן הסמוך לאחר ששמע קריאת עזרה של פצוע.
בכור היה דמות יוצאת דופן. "הוא היה מורה לשל"ח ונגר, בהמשך החליט להפוך לעצמאי בגינון. הוא היה דבוראי, גידל דבורים בחצר האחורית והביא דבש לגנים של הבנות. כל דבר שעניין אותו, הוא למד עד הסוף. למד ריתוך, נגרות, קונסטרוקציה. הוא בנה את הבית שלנו בשלומית במו ידיו".
אך יותר מכל, בכור היה איש של אנשים. נאורה מספרת על רגישותו האינסופית לכל הסובבים אותו. בשבעה באוקטובר, בכור ז"ל, שהיה חלק מכיתת הכוננות של שלומית, הבין שמשהו נורא קורה במושב פריגן הסמוך. "הוא הסתובב כמו אריה בכלוב בפרגולה", מתארת נאורה את רגעיו האחרונים בבית.
"החבר'ה אמרו לו 'אל תבוא', אבל אז הוא שמע קריאה מאחד הפצועים שצעק 'מי שיכול שיגיע עכשיו'. באותה שנייה הוא יצא. הוא יצא בלי נשק ובלי שכפ"ץ, כי הנשק שלו כבר היה אצל חבר אחר שהיה צריך אותו. הוא היה נעדר שלושה ימים עד שגילו שהוא נהרג. מצאו את הרכב שלו מחורר במאות כדורים. כנראה שהוא התמודד מול שבעה מחבלים לבד, בלי כלום".
הנפילה של בכור הותירה את נאורה עם שלוש בנות קטנות ועם בור שלא ניתן למלא. "פעם שמעתי שבשכול יש בור עמוק שלא משנה מה, הוא לא יתמלא. מה שצריך לעשות זה לנסות לבנות איזושהי גבעה ליד, ושם משהו יכול לצמוח".
הגבעה של נאורה החלה להיבנות במקום הכי פחות צפוי: בקהילה היהודית במישיגן, ארה"ב, לשם הוזמנה עשרה חודשים אחרי האסון כדי להתאוורר.
שם, בערב שבת, פגשה את ניר, לוחם שגויס בשבעה באוקטובר לגבול לבנון ובהמשך נפצע בברכו, היה בשיקום ועבד בארה"ב. "הבנות שלי התחילו איתו, והוא איתן, ונוצר קשר קטן מיוחד", היא מספרת. ניר ראה בנאורה ובבנותיה משפחה מהרגע הראשון. "לקחת אישה עם שלוש בנות שהן לא שלו, ולהסתכל עליהן כאילו הן שלו - זה לא ברור מאליו. כולנו זכינו בו".
לפני כמה שבועות הם התחתנו. הבחירה במיקום הייתה הצהרה של המשכיות וניצחון: החתונה נערכה בחורשה שבכור ז"ל נטע במו ידיו בשלומית. "היינו אמורים להתחתן במקום אחר, אבל אמרתי - אם זה קורה, זה קורה בשלומית, בחורשה של בכור. הקמנו הכל מאפס. ירד ברד סוער, דבר שלא קורה בשלומית, והרגשתי שבסערה הזאת בכור אומר לי: 'נאורי, אני איתך'. הוא חלק ממני, הוא תמיד יהיה".
למרות השמחה שבבניית הבית החדש, נאורה מבקשת מהסביבה לא למהר "לסמן וי" על תהליך השיקום שלה. "יש נטייה לסמן 'הנה היא בסדר, היא התחתנה'. אבל הבית שלי נחרב. אני עדיין בתוך תהליך האבל שלי. גם מי שהתחתנה עדיין מתמודדת וכואבת, ובעלה הוא עדיין אבא של הבנות שלה. אין נכון ולא נכון, לכל אחת יש את הקצב שלה".
"אני מרגישה שאנחנו חלק ממשהו גדול, דור של גאולה, וה' בחר אותנו לדבר הזה. אומרים שאפילו האנשים הכי גדולים לא רצו להיות בדור שלנו בגלל ההתמודדויות, אבל אנחנו כאן, מנסים לצמוח לאט לאט בתוך הקושי", היא מסכמת.