מי כתב את השורות הבאות?
"כדי לסיימה, הממשלה היתה זקוקה למשהו שיצדיק את גמר הלחימה. האמצעי שנבחר לשם כך היתה החלטה על הפסקת אש שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם שהתקבלה ב-12 באוגוסט אשר קבעה שצבא לבנון וכוח או"ם יתפרסו בדרום לבנון במקום החיזבאללה, האיזור כולו יפורז, וההסדר יתבצע תחת פיקוח ואכיפה של כוח האו"ם הזמני בלבנון, יוניפי"ל.
למרות שהחלטת האו"ם היתה חסרת תועלת מהרגע הראשון ומעולם לא יושמה אפילו בחלקה, באותה עת היא סיפקה לממשלה סולם לרדת מהעץ ולהסכים להפסקת אש. התקשורת אצלנו התייחסה לכך כאל הישג אדיר, אף שהחיילים הנעדרים לא הושבו הביתה, ערי ישראל ספגו פגיעות קשות וצעירים רבים איבדו את חייהם".
זהו ציטוט מתוך ספרו האוטוביוגרפי של נתניהו, 'ביבי סיפור חיי' (עמ' 358), על סיומה של מלחמת לבנון השניה שבקרוב נציין לה 20 שנה, באותה החלטת או"ם אומללה שאיפשרה לחיזבאללה לבנות את כוחות רדואן שלו ואת מערך הרקטות המפלצתי שלו, שהביאו למלחמה הנוכחית.
קשה להבין את ההיגיון שבלהיטות ראש ממשלת ישראל להגיע להסדרה בלבנון והפסקת המלחמה, דווקא בשלב שבו צה"ל נמצא בתנופה ומפרק את יכולות חיזבאללה, לאט אבל בשיטתיות.
מדינת ישראל השיגה הישגים משמעותיים בשנתיים וחצי האחרונות, וגם בחודשיים האחרונים, בלחימתה בשלוש הזירות העיקריות - איראן, עזה ולבנון. בשתיים מהזירות, עזה ולבנון, מדובר אפילו בהישגים של לקיחת שטחים מהאויב - המהלך היחיד שמשכנע את הצד הערבי שהוא הובס במלחמה. אולם אף אחד לא מבטיח לנו, שלא מדובר בצעד זמני שבהקדם האפשרי יוחלף בפיסת נייר של הסדר מדיני. שיחת טלפון בין נתניהו לנשיא לבנון מסמלת שזה הכיוון: נסיגה מהשטח תמורת הסכם כזה או אחר. גם המחיר של שיחת טלפון בין נתניהו לנשיא לבנון, לא עומד מול התחושה שתושבי הגליל שוב הופקרו לגורלם. שיחת טלפון עדיין לא מפרקת כוח צבאי מיכולתו.
אני מודה: אין לי מושג מה מתרחש מאחרי הקלעים ובחדרי חדרים בדיונים המדיניים במשולש הישראלי-אמריקני-לבנוני. יכול להיות ששיחת הטלפון היא כיסוי למהלכים משמעותיים יותר. אבל ההערכה המשותפת לכל הגורמים היא, שהגורם היחיד שיכול להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו זה צה"ל. ממשלת לבנון, וצבא לבנון, לא מסוגלים לבצע את המשימה הזו. ולכן יהיה ההסכם הכי מפואר שיהיה, המציאות של חמאס שולט בדרום לבנון לא תשתנה. אשמח ויותר מאשמח אם יתברר שטעיתי בהערכתי זו.
ואחרי הכל, השורה התחתונה של השנתיים וחצי האחרונות מפיחה רוח חיים דווקא באוייבינו: חמאס שרד, חיזבאללה שרד, שלטון האייתולות שרד, גם אם בכל המקרים מדובר במנהיגים חלופיים במקום אלו שחיסלנו.
ההיסטוריה הצבאית של מדינת ישראל מלמדת, שבכל פעם שהושגה הפסקת אש ללא צריבה תודעתית של הצד הערבי, כלשונו של בוגי יעלון בתקופת האינתיפאדה השניה, היא שימשה מצע רך ונוח להתארגנות של הצד השני, הצד הערבי, לקראת הסיבוב הבא. כך היה בהפסקת האש עם מצרים במלחמת ההתשה בשנת 1970, שהולידה את מלחמת יום-הכיפורים, כך היה בהפסקת האש עם אש"ף ב-1981, שהולידה את מלחמת לבנון הראשונה.
כך הציל הסכם אוסלו את אש"ף מקריסה מוחלטת בימים שהאינתיפאדה של שנת 87' היתה בשלבי דעיכה סופיים, ואיפשרה לו לבנות את הכוח הנדרש לאינתיפאדה השניה. כך היה ב'הודנות' השונות עם הפלשתינים וב'תהדיות' עם החמאס. כך בהפסקת האש שסיימה את מבצע 'עופרת יצוקה' שפרץ בגלל ירי רקטות על אשדוד ובאר-שבע, ואשר הניחה את היסודות למבצע 'עמוד ענן' שבו נורו רקטות על ראשון-לציון והרי יהודה. וכך היה בהבנות שסיימו את מבצע 'עמוד ענן', אשר זרעו את זרעי 'צוק איתן' שבמהלכו הרקטות הגיעו לזכרון-יעקב ולדימונה. והפסקת האש ב'צוק איתן' ללא הכרעה ברורה הביאה אותנו למלחמת שמחת תורה. בכל הפעמים הללו הפסקת האש היתה רק פסק-זמן לקראת סיבוב הדמים הבא.
ואם נחזור ללבנון, נסיים לא במלחמת לבנון השנייה אלא הראשונה. בספרו 'סיפורו של חייל' (עמ' 193) כותב הרמטכ"ל המנוח רפאל איתן, רפול ז"ל, על הפסקת האש עם אש"ף בשנת תשמ"א, 1981, אחרי שבועיים של חילופי אש מתמשכים בין צה"ל לאש"ף. הפסקת האש התייחסה להפסקת ירי קטיושות מדרום לבנון (מי חשב אז על חיזבאללה?):
"באביב ובתחילתו של קיץ 1981 היה מצבם של המחבלים בכי רע: הרסנו להם את התשתית בלבנון. השיא היה תקיפת המיפקדות בביירות. המחבלים נשברו. היו בידינו גם אז הוכחות נחרצות לשבירתם. הם נזעקו אל הסעודים, תבעו מהם פעולת הצלה מיידית, בנוסח: 'אם לא תביאו לנו הפסקת אש תוך 48 שעות, המהפכה הפלשתינית מתמוטטת. זכר לא יישאר ממנה'. הסעודים הזעיקו את האמריקנים. המכבש התחיל ללחוץ.
"בעוד המחבלים תובעים מן הסעודים להצילם, הסעודים לוחצים על האמריקנים והאמריקנים מפצירים בממשלת ישראל, הלכתי אל בגין והפצרתי בו לא להסכים. 'הם הרוסים', אמרתי לו. 'הגשרים, הבסיסים, הבונקרים, המפקדות, מחנות האימונים, פתחי מערות המסתור שלהם, הכל הרוס. הם קרובים מאד להתמוטטות מוחלטת. אסור לנו להסכים עתה להפסקת אש ולהניח להם שהות להשתקם מחדש'.
"בגין היה חסכן במילים. 'ישנן בעיות חיצוניות', הסביר לי, 'ואנחנו איננו יכולים להתעלם מהן'. לא ראיתי טעם להוסיף דברים. דעתו של ראש הממשלה הייתה נחרצת. הממשלה החליטה להסכים להפסקת אש. ניתנה למחבלים שהות להשתקם. הם ניצלו מחורבן גמור. הפסקת אש זו הביאה את המלחמה הבאה בלבנון - ביוני 1982, כעבור שנה".