לא אשכח את שיחת הטלפון ההיא לפני כמעט שני עשורים. על הקו היה חסיד צעיר ונמרץ, חדור תודעת שליחות. גם דרך הטלפון אי אפשר היה לפספס את ההתלהבות כשהזכיר את שמו של הצדיק.
"אתם בטח מכירים את התמונה שלו", הוא אמר. "זו שתלויה במטבחים ובמחסנים. אומרים שהיא מרחיקה עכברים. אבל זה רק סימן חיצוני. ר' שייעל'ה היה כולו לב אחד גדול למען כלל ישראל".
הוא לא התקשר רק כדי לספר. הוא ביקש עצה. איך מנגישים את הסיפור הזה לציבור רחב יותר, איך הופכים דמות כמעט אלמונית לתודעה חיה של זיכוי הרבים. באותם ימים, דמותו הייתה מוכרת הרבה יותר משמו המפורש - ר' שייע בן ר' משה. והרעיון להפוך את הציון בקרעסטיר שבהונגריה למוקד עלייה לרגל נשמע כמעט דמיוני.
אבל המציאות עלתה על הדמיון.
מדי שנה, ביום ההילולא, מגיעים לקרעסטיר עשרות אלפי יהודים מכל הגוונים, ובהם לא מעט מבני הציונות הדתית. ההילולא הפכה למעין קיבוץ גלויות. דווקא בעידן שבו החברה הישראלית מתפצלת שוב ושוב לתתי קבוצות, יש משהו במקום הזה שמחזיר לפרופורציות ומאחד את כל הגוונים.
ר' שייעל'ה, שהיה גדול בתורה, היה ענק בחסד. הוא לא בנה את השפעתו דרך נאומים או הופעות. הדרך שלו הייתה פשוטה בהרבה. מטבח ביתו פעל ללא הפסקה. כל מי שבא אל הצדיק הוזמן להסב סביב השולחן שהיה עמוס בשפע של מטעמים. לפעמים, לפני רעיונות גדולים, יהודי צריך רגע לשבוע, להירגע. וכשהלב נרגע - הוא גם נפתח.
ביום שני הקרוב, ג' באייר, ימלאו מאה ואחת שנים להסתלקותו. הצדיק שדאג שאף יהודי לא ייצא רעב מביתו, מותיר אחריו תופעה חיה ונושמת.
קרעסטיר מתכוננת גם השנה בהיקפים אדירים של שפע - כדי לקיים את צוואתו האחרונה שעות לפני שהסתלק לבית עולמו: "עוד מעט יבואו יהודים ממרחקים כדי להשתתף בהלוויה שלי. תעמידו סירים של בשר בשפע. תדאגו שאף יהודי לא יחזור רעב".
יש מי שמביט על התופעה בעין ביקורתית, ובצדק. היציאה לחו"ל איננה דבר של מה בכך. יהודי אמור לבנות את חייו, בוודאי את אלו הרוחניים, בישראל.
אבל המציאות מוכרת לכולנו: הטיסות לחו"ל כבר מזמן הפכו להרגל. ואם זה המצב, השאלה האמיתית היא מה מחפשים שם. יש מי שמחפש נוף וטיולים - ויש מי שמוצא פתאום נקודה של חיבור ורוח.
קרעסטיר, עבור לא מעט אנשים, הופכת בדיוק לנקודה הזאת. לא תחליף לארץ ישראל, אלא תזכורת. מקום שממנו חוזרים קצת אחרת - עם לב פתוח יותר, עם תפילה פנימית יותר, עם רצון כן להיות טובים יותר בבית.
ר' שייעל'ה דיבר על שובע ועל פרנסה, כמאמר השיר שהפך להמנון "בני חיי מזוני רויחי", אבל הוא התכוון למשהו עמוק יותר. כל יהודי צריך קרקע יציבה כדי לעבוד את ה'.
בעידן של פילוגים - כולם עומדים בתור לאותה צלחת. ואחרי האכילה, כשהלב נרגע - באה התפילה, והשירה, והישועה.
ואולי זו כל התורה כולה על רגל אחת: לב פתוח ליהודי אחר.
זכותו של הצדיק תגן על כולנו לפעול ישועות. וכמו שאומרים ביידיש: האטס געפוילט אלעס גיט!