למה הריחוק יוצר קדושה?

'וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טׇהֳרָהּ' [ויקרא יב,ד]. הצניעות והטהרה, כותב מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, מהוות את הבסיס לקדושת בית-ישראל, שהיא מקור חוסנו וגבורתו של מחנה ישראל, הנותנים לו כח לעשות חיל, גבורה וקוממיות. צניעות וטהרה עוברות כחוט השני בכל דרכיו של גופו הקדוש של עם ישראל. [בחוברת 'לצניעות ולטהרה בישראל'].

כפי שמסיימת הפרשה הקודמת, פרשת שמיני: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם' לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים'. אני ה' המעלה אתכם, עם-ישראל, ממ"ט שערי טומאה למעלה של ארץ ישראל הגבוהה במעלותיה מכל הארצות, למעלת הטהרה והקדושה. וכאן, בארץ ישראל תמצית תפקידכם - 'וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי'. אומר רש"י: לפי שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם הבא.

שונים הם המלאכים מבני האדם. בכל בוקר בברכות 'קריאת שמע' אנו אומרים על המלאכים שהקב"ה 'בורא קדושים ויוצר משרתים'. כי מלאכים נבראים לכתחילה כקדושים, לעומת בשר ודם המצווה על טהרה וקדושה כתהליך, 'קדושים תהיו כי קדוש אני'. על איש ישראל כעל אשת ישראל לשאוף ולהתקרב אל הקדושה. כך בבית פנימה, כך בנגעי הבית, כך בדיני טומאה והרחקה של מצורע וזב וכך כלפי הבית הגדול והקדוש, בבית-המקדש.

על מנת להגיע לזיקוק זה של קדושה וטהרה, מלמדות אותנו פרשיותינו תזריע ומצורע את הרעיון הנפלא שכותב הרמב"ם במורה-נבוכים, והוא שמעבר לטעמים הנשגבים, כדי ליקר דבר, יש מפעם לפעם דווקא להתרחק מימנו. 'ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה'. ריחוק בימי טומאה וקרבה בימי טהרה. הריחוק הינו לצורך נשגבות הדבר, כי כל דבר נכבד, ככל שהקרבה אליו מתמדת, יפחת המעמד שלו בנפש, ותמעט ההתפעלות שתושג ממנו.

החכמים ז"ל כבר העירו [חגיגה ז.] על עניין זה ואמרו שאין רצוי להכנס למקדש בכל עת, והסכימו למה שאומר שלמה המלך, 'הקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך' [משלי כה,יז]. כלומר המעט [עשה יקר או נדיר] את ביאתך אל בית חברך, שלא יביא ההרגל שנאה וריחוק ביניכם. [מורה נבוכים ג,מז].

בתלמוד הירושלמי במסכת ברכות [ג,ד] מתואר האדם - כ''הגוף הקדוש'. רבי פנחס בן יאיר, מונה בבברייתא את המידות שיעלו את האדם בזו אחר זו . תורה מביאה לידי זהירות, זהירות לידי זריזות, וזו לידי נקיות, פרישות המביאה למעלת הטהרה. הטהרה מביאה לידי חסידות המביאה לידי יראת-החטא המביאה את האדם למעלת הקדושה, [עד לתחית המתים],. על משנתו זו כתב הרמח"ל, רבי משה חיים לוצאטו זצ"ל, את ספרו מסילת-ישרים. הספר נדפס לראשונה באמסטרדם בשנת ת"ק, לפני כ- 285 שנה, ומאז נתקלס בפיהם של גדולי ישראל בשבחים מופלגים והיה לאחד מקנייני הרוח הגדולים של האומה החצובים ממקור נשמתה.

משיצא 'מסילת ישרים' לראשונה, אמר עליו הגר"א, הגאון מוילנא כי הופיע אור חדש על פני תבל, ואילו היה הרמח"ל בחיים, היה הולך ברגליו לקבל את פניו, ואף נתן בתמורה לספר דינר זהב לגודל חביבותו בעיניו ואף היה רגיל לחזור עליו פעמים רבות. [הקדמת ר"י מאלצאן לספר 'דרך ה'']. בתוך חובת האדם לבוראו מונה הרמח"ל את המידות החל ממידת הזהירות המביאה למידת הזריזות וכן הלאה, ובתווך מידות הטהרה והקדושה ודרכי קנייתן.

ענין הטהרה, לפי הרמח"ל, שלא יניח האדם מקום ליצר-הרע במעשיו, שגם הפעילות החומרית שהוא עושה מפני ההכרח, אפילו היא לא תהיה אלא על צד מה שיש בה לעבודת ה', ולא לצד הנאת היצר שבה. ועל דבר זה אמר שלמה המלך, כׇל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.[משלי ג,ו]. וממשיך הרמח"ל ואומר שהפרישות, המידה הקודמת לטהרה, היא שלא לקחת מן העולם אלא את ההכרחי, אך מידת הטהרה היא שגם מה שלוקח, לא יהיה לו בו תכלית, אלא כדי לקיים רצונו של מקום, ולא להשביע את היצר כלל. ואמנם לא פעם יאמר האדם, מי יוכל לעמוד בכך, הרי בני חומר ילודי אשה אנחנו, וכיצד נגיע אל הזיקוק והצירוף הזה? אבל, אוהבי ה' וחפצי עבודתו, הנה ישמח ליבם להראות אהבתם לפני ה' יתברך ולהתעצם בצירופה וטהרתה.

'מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו', קשה לעלות להר ה', אך קשה שבעתיים לקום ולהתמיד בעמידה ובהליכה במקום קודשו. באה התורה ונותנת לנו, כאמור, כלי חשוב, קרוב וריחוק. כך הוא בטהרת המשפחה, כך הוא בדיני מצורע, כך הוא בדיני הזב והזבה, כך הוא בקדושת מחנה ישראל וכך הוא בדיני המקדש. 'בכל דרכיך דעהו'.

ההחלטה של בני זוג להינשא היא רק ראשית הדרך. 'מי יעלה להר ה'', רבים יעלו, אך 'מי יקום במקום קודשו', מיהם המשכילים להתמיד במקום קדשו, במשכן איש ןביתו, אשר אם זכו שכינה שורה ביניהם? רק נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.[תהלים כד,ג-ד] אומר הרד"ק: הנה הזכיר שלוש תכונות האדם בפסוק זה. המעשה, הדיבור והמחשבה. ובשלושתם יהיה האדם שלם שיהיה נקי במעשיו ובר בלבבו. וכללי הריחוק והקירבה הינם כלי חשוב ביותר, כך יוכלו בני הזוג להתמיד במקום קודשם, במקדש הפרטי שבנו, וכלי לא פחות חשוב במקדש בית ה' בהר הבית שיבנה במהרה.

וכך כותב הרמב"ם לגבי שילוח טמאים מהמקדש בהלכות ביאת מקדש [ג, י]: 'כשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה, כך אם נכנסו, עוברים בלא תעשה, שנאמר: 'ולא יטמאו את מחניהם' - זה מחנה שכינה'.

מצוות השילוח הינה מדורגת ואינה שווה בכל הטמאים, אלא לפי חומרת הטומאה, כך חומרת השילוח. ישראל במדבר היו מחולקים לשלוש מחנות, ואלו הם: מחנה ישראל - היה מחולק לארבעה מחנות, ובהם חנו שניים עשר שבטים, מלבד שבט לוי, שלושה שבטים בכל מחנה. מחנה לויה - מסביב למשכן. מחנה שכינה - המשכן וחצר המשכן. לא כל הטמאים משתלחים מכל המחנות יש טמאים האסורים בכניסה לירושלים כולה ומשלחים אותם מחוץ לחומות העיר. יש מהם, שאסורים בכניסה להר הבית, ויש שמותרים בכניסה להר הבית, ואיסור הכניסה שלהם נאמר על תחום העזרה בלבד. ומצוה זו נוהגת גם כאשר המקדש חרב, מפני שקדושתו לא בטלה לעולם.

מפירוט שלושת סוגי הטומאה למדנו, שלא כל הטמאים משתלחים מכל המחנות, שאם כן היה הכתוב אומר 'וישלחו מן המחנה כל טמא'. ומכיוון שחילקה התורה ואמרה "כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ", הרי שלוש דרגות: המצורע - חמור בטומאתו, שכן מצורע מטמא ב'ביאה', כלומר מיד בבואו אל הבית נטמא כל אשר3 בתוכו, ולכן הוא משולח מכל שלושת המחנות, כלומר מחוץ לחומת ירושלים. הזב - איננו מטמא בביאה, אבל מטמא מרכב ומושב. ולכן הוא משתלח משני המחנות הקרובים אל המשכן - מחנה שכינה ומחנה לוייה.

כלומר דינם קל יותר, ומותרים בישיבה בירושלים, אך משתלחים חוץ לשני מחנות - מחוץ להר הבית ומחוץ לעזרה. השלישי הוא הנטמא במת - איננו מטמא בביאה ואיננו מטמא במרכב ומושב, אלא רק על ידי נגיעה. ולכן הוא הקל מכולם לענין שילוח, ורק למחנה שכינה איננו רשאי להיכנס. כלומר טמא מת דינו קל יותר, ואינו משתלח אלא מחוץ למחנה שכינה, דהיינו מחוץ לחומת העזרה ומותר בכניסה להר הבית. עיקרון זה כפי שהעלה הרמב"ם במורה-נבוכים, תואם את העיקרון הפסיכולוגי לפיו ההרגל מבטל את ההתרגשות. ככל שדבר הופך לזמין ויומיומי, כך יורד ערכו בעיני האדם.

גם בעולם החינוך יתרון גדול לדפוס פעולה זה של ריחוק וקרוב. לקרוב מתמיד יש סכנה מפני שחיקה רוחנית ולימודית, וכדי להדגיש את הצורך בריחוק מסוים כדי ליקר את הלימוד, יש לשמור על יראת כבוד. לריחוק מה בין המורה לתלמיד, יתרון. כך נאמר במסכת אבות 'מורא רבך יהיה כמורא שמים' [אבות ד', י"ב]. זו גם הסיבה שחז"ל אסרו על תלמיד לקרוא לרב בשמו, וכן להכריע הלכה בפני רבו כפי שקראנו רק בשבת שעברה, על חטאם של שני בני אהרן,. כך תימנע או לפחות תצטמצם השחיקה בערך הלימוד שעובר דרך הרב בעיני התלמיד.

כך גם לעניין עומס יתר בלימודים. על הפסוק 'אשר אנכי מצוך היום' - אומר הספרי שהיעד הוא שלא יהיו בעיניך כדיוטגמא (פקודה) ישנה שאין אדם סופנה (מחשיבה), אלא כחדשה שהכל רצים לקראתה. [דברים ו,ו]. לכן, חשוב עד למאוד, שהן אצל המורה והן אצל התלמיד 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים' כך הן המורה והן התלמיד לא יאבדו את ההתפעלות מהנלמד. מסבירים המאירי ופרשנים אחרים שאם המורה מרבה בדברים מעבר ליכולת הקיבול, התלמיד קץ בלימוד. ה'קרבה המתמדת' והמוגזמת לחומר לימודי קשה מורידה את ערך הלימוד בעיני התלמיד.

עם זאת, לדעת הגאון הרב משה פיינשטיין את ההוצאה מהכיתה, יש להוציא מרשימת העונשים. וכך כתב: 'ודאי אין להעניש בביטול תורה, שהקלקול הוא ודאי והתועלת מזה היא רק ספק, ולפעמים היא רק ספק רחוק. ולכן יש לחפש עונשים אחרים, ולא בביטול תורה'. [שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב ,קג]

ועוד מצינו בחז"ל ברוח זו של קרוב וריחוק, שראוי הוא שתהא שמאל דוחה לימין מקרבת . אם תהיה רק 'ימין מקרבת', קרבה מתמדת ללא גבולות, יפחת מעמד המחנך והערכים בנפש התלמיד. דווקא ה"שמאל הדוחה" יוצרת את הריחוק הדרוש כדי לייצר געגוע, הערכה ויראת כבוד.

במרחב התמרון הראוי בין ריחוק לקרוב נהג מו"ר הגר"א כהנא שפירא זצ"ל, הרב הראשי ור"י מרכז הרב להתריע תדיר מפני עצבנות דתית. וכך כותב הרמח"ל ב'מסילת ישרים' על מידת חסידות יתירה שלא במקומה. הנה מעשה גדליה בן אחיקם, גלוי לעינינו שמפני רוב חסידותו שלא שלא לקבל לשון-הרע על רצון ישמעאל בן נתניה לרוצחו, לא דן אותו לכף חובה, ואמר למביא הידיעה, יוחנן בן קרח: 'שקר אתה דובר על ישמעאל'. ובשל כך גרם שהוא עצמו נרצח ועמו רבים אחרים על ידי ישמעאל בן קרח, ונתפזרו שארית ישראל וכבתה הגחלת שנותרה מהעם בארץ-ישראל.

בשל חסידות יתרה זו, שלא להאזין ידיעת זהב, והיותו נעול בקונצפציה, אומר הרמח"ל, כבר ייחס הכתוב לגדליה, את הריגת האנשים אשר נהרגו כאילו הוא הרגם. וכמאמר ז"ל על הפסוק 'את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליהו'. אומרת הגמרא בנדה [סא.], וכי גדליה הרגם, והלוא ישמעאל הרגם?! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש, מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. ובדומה, מביא הוא את הגמרא בגיטין [נו.], על ענוותנותו היתרה של ר' זכריה בן אנקילוס, שלא העיר על עלבונו של קמצא, שהיא החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו לבין האומות.

אחר האירוסין שלי עם נוות ביתי, זכיתי ללמוד דיני 'טהרת המשפחה' אצל הגאון הרב יהושע נויבירט. היה זה ובשל הכרת הטוב של הרב למו"ר אבי ע"ה על עבודתו רבת השנים בעריכת הספר 'שמירת שבת כהלכתה' על שלש מהדורותיו, ובהכנת המפתח לספר, אמר לי הרב, שהואיל ובחתונה הוא 'אינו יודע לרקוד כיאה'... הוא מציע לי שנלמד טהרת המשפחה יחדיו, וכך היה. במהלך כשלשה חודשים עליתי לביתו והרב לימדני. רבים באו בשאלות בענייני טהרת המשפחה.

הרב הדגיש בפניי נקודה חשובה בדיני טהרה, והיא שאינה דומה שאלה באורח-החיים, לשאלה בחושן-משפט, דיני ממונות ולשאלה בדיני מראות וטהרת המשפחה. כי בעוד שבשאלות הראשונות ניתן בספק ללכת לחומרה, אין הדבר נכון כאשר השאלה היא בדיני ממונות או בטהרת המשפחה, כאן אין מקום לא להחמיר ולא להקל, כי החמרה עם צד אחד מקלה עם הצד השני ולהיפך. וכן גישה מחמירה בדיני טהרת המשפחה מונעת את קיום המצווה ולהיפך. והוסיף שעם זאת, על מנת להקל, היה הוא עושה שימוש במערכת מז"פ, זיהוי פלילי, המבחינה בין דם לדם.

עתה בשנת ה-78 למדינה, יש לקוות שתתקיים מעין תפילתו של הרצ"י קוק זצ"ל שבאחרית ימינו אלה, תתקומם הטהרה והצניעות הישראלית, בכל חוסן משמרתה ודקדוק אחריותה בבריאת התודעה של רציפות הדורות וקדושת חיי עולם הנטועים בתוכנו. כך יתגלו הפנים השלמים, בפן האישי והציבורי, של ישראל הנגאל, הקם וחי בארץ נחלתו, שגב עוזו, אמיתות גבורתו וענוות צדקתו.... 'באלוקים נעשה חיל , הוא יבוס צרינו'. בשבוע הקרוב נתייחד עם אותם גיבורים שעלו במעלות קדושים וטהורים, ברמה הגבוהה ביותר שצלם אנוש יכול להגיע אליהן, במוסרם את נפשם על קידוש השם, העם והארץ. תעמוד לכל ישראל זכותם ומהם ינק העם להיות קדושים וטהורים כרצון ה' בפרשיותינו אלה.

הכותב הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל