הרבנית מכי פנדל, רעייתו של ראש ישיבת שדרות הרב דוד פנדל, מתארחת באולפן ערוץ 7 ומספרת על במסע שהחל בשנה בישראל והפך למפעל חיים של שליחות.
היא הגיעה לישראל כצעירה אמריקאית אחרי תיכון, עם חלום סלול להיות רופאה, אך המפגש עם ארץ ישראל ועם תורתו של הרב קופרמן זצ"ל במכללה שינה את מסלול חייה מהקצה אל הקצה. "האהבה של הארץ נכנסה לי דרך הרגליים בכל הטיולים שעשינו" היא משחזרת בחיוך, "ידעתי שזהו, אני חותמת פה. את החלום שלי להיות רופאה - זרקתי לפח".
המעבר לשדרות, שהיה אמור להיות זמני, הפך לשליחות של שלושים שנה. "הרב נסימי ביקש מאיתנו כמשפחה עם ארבעה ילדים קטנים, לעבור לשנה אחת לשדרות כדי להתחיל שם כולל קטן. אמרנו כן - כי מה זו שנה. בסוף - אנחנו שם כבר שלושים ואחת שנים".
מאז אותן שש משפחות ראשונות, צמחה ישיבת "אפיקי דעת" בראשות בעלה, הרב דוד פנדל, לישיבת ההסדר הגדולה בארץ, המונה מאות תלמידים. הרבנית מכי רואה באישיותו של בעלה את המפתח להצלחה. "דווקא הצד החוצניקי שלו, הצד שמקבל כל יהודי באשר הוא, לא מחפש להגדיר אותו ולא מחפש בציציות - זה מה שמשך אנשים. יהודי זה נשמה. הוא מכיר כל תלמיד בשם ומקרב אותו - ואני מרגישה ממש אמא שלהם".
חוסנה של העיר שדרות ושל הישיבה עמד למבחן הדרמטי ביותר בבוקר השבעה באוקטובר. בעוד הטבח מתחולל ברחובות הסמוכים, בתוך כותלי הישיבה התרחש אירוע של גבורה רוחנית עילאית. "ידענו מה שקורה לפני שזה פורסם בטלוויזיות. אחד הבחורים שיצא למד"א ראה אותם, ניסו לרצוח אותו והוא ישר חזר לישיבה. היינו באמצע הלל. בעלי עלה ואמר: יש מחבלים באזור, כולם נשארים בבית המדרש. מי שיש לו נשק - שיבוא קדימה".
בעוד הלוחמים והחובשים מקרב התלמידים יצאו אל הקרב, בבית המדרש החלו ריקודים. "הגיעו הרבנים, אחד דיבר על מלחמת יום כיפור, בעלי דיבר על שמחת תורה בשואה, ואז התחילו ריקודים. רקדנו ושם נאמר 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך'. אלו היו ריקודים של תפילה, ריקודים חזקים מאוד, כי הבנו שיש מלחמה בחוץ". הרבנית מדגישה כי החוסן הזה נבנה במשך עשרות שנים של חיים תחת איום הרקטות. "זה בנה אצלנו את היכולת לחשוב תוך כדי ריצה, תוך כדי שמיעת הסירנות. זה בנה משהו באנשי שדרות".
אך הסיפור של הרבנית מכי פנדל הוא לא רק סיפור של קהילה, אלא גם מאבק אישי מעורר השראה. לפני כ-28 שנים אובחנה כחולה בטרשת נפוצה. את הבשורה הקשה היא בחרה להפוך למנוע לצמיחה. "הבנתי שאני צריכה להשתמש במוח שלי כדי לבנות מעקפים במקומות שנשרפו במערכת העצבים. שלוש שנים לא הרגשתי את האצבעות, אבל המשכתי ללכת ולרוץ כי ידעתי שיש לי את השרירים והעצמות. זה 'מיינד אובר מאטר'. המחלה הפכה אותי לבריאה יותר כי אני מבינה שהגוף הוא דבר יקר ויש לי שליחות. פעם אמרתי לקדוש ברוך הוא: 'אם אתה שם אותי בכיסא גלגלים, אני אעשה פחות לעם ישראל - זה אתה מחליט'. קיבלתי מתנה ואני חייבת להמשיך לעשות".
השליחות הזו פועמת גם בשבעת ילדיה, שכל אחד מהם בחר בדרכו לתרום לעם ולארץ. כך למשל בנה הבכור, ד"ר גדליה פנדל, שירת למעלה מ-200 ימים כרופא במילואים בעזה; בנה יעקב מתגורר בגרעין התורני ברמלה, בשכונה מעורבת ומאתגרת; בתה אלישבע הקימה חוות 'מאיר לארץ' בבנימין; בנה עתניאל עוסק בחינוך אחרי שליחות במקסיקו; בתה מנוחה הקימה מדרשה לבנות בשדרות. בן רווק אחד משרת בגולני והקטן לומד בישיבה. "הילדים מראים שזו הארץ שלנו, אנחנו לא עוזבים שום קרקע ושום עיר וחיים שם בגבורה", היא אומרת בגאווה.
את דבריה היא חותמת במסר של אמונה יצוקה, דווקא מתוך ימי המלחמה והכאב. "הזכות שלנו להיות בגאולה היא לא יאומן. הרגשנו את זה מהשבעה לאוקטובר. אנחנו לא באי-ודאות, אלא באי של ודאות - בידיים של הקדוש ברוך הוא. כל נשות עם ישראל צריכות לדעת שאנחנו מביאות את הגאולה".