הנאצים גילו מה אפשר לעשות עם המודרניות. הבת שלי ואני גילינו את ההפך

ביום השואה ישבתי עם הבת שלי, בת ה-14. רציתי להסביר לה משהו שרובנו לא עוצרים לחשוב עליו: לא את השאלה המוסרית - איך אנשים יכלו לרצוח אנשים אחרים - אלא השאלה הטכנית. הביצועית. איך הצליחו הנאצים להוציא לפועל את הפרויקט המטורף הזה? איך רוצחים שישה מיליון איש?

ננסה להמחיש את השאלה: בטבח השביעי באוקטובר נרצחו כ-1,500 יהודים. החמאס התכונן שנים כדי להוציא את הפעולה הזו לפועל. במהלך חמש שנות השואה נרצחו בממוצע כ-3,300 יהודים ביום. כל יום. רצח של שישה מיליון אנשים בכל רחבי אירופה, דרש מערכת מאוד מורכבת של הוראות, רשימות, רכבות, כוח אדם, משאבים. במילה אחת: ביורוקרטיה מודרנית.

התחלנו מדבר פשוט. מצאתי באתר מוזיאון השואה בוושינגטון מסמך הכולל רשימה מפורטת של יהודים. הצ'ט תרגם עבורנו את המילים הגרמניות בראש המסמך: "Evakuieren von Juden nach Riga am 20.11.1941", פינוי יהודים לריגה ב־20 בנובמבר 1941. אין גירוש, אין רצח. "פינוי".

עמוד יבש ובירוקרטי. שמות, מקומות ותאריכי לידה וכתובות מדויקות. זו היתה הדרך של הנאצים לוודא שאף אחד לא יעלם. ואז קפצו לעין שלשה אנשים, הנושאים את אותו שם משפחה, אבלס, והמתגוררים באותה כתובת: Leopoldstr. 52 . הנחנו שמדובר במשפחה אחת. פרידריך (Friedrich) בן 49, כנראה האבא, מוגדר ברשימה כאלמן (vw. - verwitwet). שני הבאים ברשימה, אוסקר וולטר, הוגדרו כרווקים (led. - ledig), די הגיוני בהתחשב בעובדה שהגדול היה בן 19 והצעיר בן 14. הבת שלי התחילה לדמוע. הילד הזה היה בגיל שלה היום. שאר בני משפחת אבלס, הם ארנסט (Ernst) ואשתו הילדה (Hilde) ועוד יהודי בשם יוגן (Eugen). הנחנו שמדובר במשפחה מורחבת, אך לא היתה לנו דרך לדעת בוודאות.

חיפוש קצר בגוגל מפות העלה שהרחוב Leopoldstr. 52 הוא רחוב מרכזי, עד היום, בעיר מינכן, גרמניה. תהינו. מדוע שלחו בתחילת חורף 1941 יהודים ממינכן (גרמניה) לריגא (לטביה)? מה ההגיון? מאותו רגע לא הצלחנו לעצור. היינו חייבים להבין את הסיפור. להבין בגדול איך הבירוקרטיה עבדה ולפענח "בקטן" את סיפורה של משפחת אבלס.

חיפוש מהיר ברשת העלה תשובה מפתיעה. הנאצים רצו לרצוח יהודים הרחק מהעין. לשמור על נראות של חיים "מהוגנים" בגרמניה עצמה. מסתבר שכבר אז הם חשבו איך להסתיר את השואה. ולכן שלחו את יהודי המערב - גרמניה, אוסטריה, צ'כיה - מזרחה, לפולין, לבלטיים, לברית המועצות. שם, במקומות שנחשבו נחותים ומרוחקים, התרחש הרצח השיטתי. וכאן נכנסת שוב הביורוקרטיה: אם לא רוצחים יהודים בגרמניה, צריך לשנע אותם. ובמקרה שלנו ממינכן (גרמניה) לריגא (לטביא). אבל בשביל זה צריך רכבות, לוחות זמנים, רשימות, כוח אדם לליווי. וכמובן - דוחות הוצאות.

באתר יד ושם ובאתר הגרמני VOLKBUND מצאנו פרטים ספציפיים אודות משלוח זה ואפילו תמונה של יהודים שעלו למשלוח. מהתמונה אגב לא ניכרת בהלה או תכונה מיוחדת. להפך, נראה שהתרמית הצליחה כל כך טוב ויהודי מינכן המסכנים, הנראים לבושים היטב בחורף הקר של נובמבר, היו בטוחים שהם עוברים למקום עבודה או למקום בטוח אחר.

באתר יד ושם מצאנו מסמך מרתק (YVA TR.3 / 504): מכתב של קצין SS בכיר מאוקטובר 1941, המורה על גירוש 50,000 יהודים לריגה ולמינסק. הרכבות - אלף נפש כל אחת. המסמך מתמצת את כל הבירוקרטיה: אנשי SS וגסטפו, אך גם המשטרה האזרחית הרגילה (משטרה "כחולה"), אנשי משרד התחבורה וחברת הרכבות האזרחית הרייכסבאן שסיפקה את הקרונות. באופן מצמררר, המסמך לא מסתיים בצו מוות אלא בהוראה ביורוקרטית: להגיש דוחות החזר הוצאות לאחר סיום ההובלות. בגרמנית: Kostenaufstellungen. ובתרגום לעברית: "ההוצאות הנובעות מהצבת צוותי הליווי ישולמו על ידי ראש משטרת הביטחון. את פירוטי ההוצאות של מינהלות המשטרה יש להגיש, לאחר סיום ההובלות, לצורך התחשבנות אל ראש משטרת הביטחון." חמישים אלף איש נשלחו למותם, והמסמך שמתעד זאת מדבר על תקציב והחזרי הוצאות.

הנחיה להחזר הוצאות:

מקור: אתר יד ושם מסמך YVA TR.3 / 504

ניסינו להבין: מי היו האנשים? מה עלה בגורל הנשלחים? הרשימה באתר המוזיאון בוושינגטון הכילה עמוד אחד בלבד. באתר יד ושם מצאנו רק תשעה שמות. לא וויתרנו.

הגענו לארכיון ארולסן - Arolsen Archives - המכיל את הרשימה המלאה: 55 עמודים, אלף שמות. ושם, בעמוד 12, התמונה החלה להתבהר. פרידריך היה סוחר (Kaufmann), אוסקר, בן ה19, מנעולן (Schlosser). וולטר, בן ה14, הוגדר כמתלמד (Lehrling). גם שאר בני משפחת אבלס, יוגן, וארנסט ואשתו הילדה, מתועדים.

פירוט רשימת היהודים שנשלחו ממינכן ובכלל זה בני משפחת אבלס

מקור: Arolsen Archives

אבל מה עלה בגורלם? המקורות הפנו אותנו לדוח של קצין ה-SS קרל יגר, מפקד אחת מיחידות הרצח הגרמניות (איינזצגרופן) שפעלו במזרח אירופה עם הפלישה לברית המועצות. יגר תיעד בקפידה את כל פעולות הרצח של יחידתו בין יולי לנובמבר 1941 - סך הכל 137,346 יהודים. הדוח נגיש כיום במלואו באינטרנט, בשפת המקור בגרמנית, ובתרגום לאנגלית ועברית.

חשוב לשים לב לשפה הבירוקרטית. בראש הדוח יגר משתמש במילים הוצאות להורג (Exekutionen). מילים עדינות יחסית למה שקרה בפועל: רצח בירייה, אחד אחד, של עשרות אלפי אנשים. אבל ליתר בטחון הדוח פותח ב"סוד מדינה" (Geheime Reichssache!). הביורוקרטיה מטשטשת גם כשהיא מתעדת.

בעמוד 5 של הדוח מופיעה העדות המפורשת בהקשר שלנו: ב-25 בנובמבר 1941 נרצחו בפורט התשיעי בקובנה, ליטא, יהודים שהוגדרו כ"מתיישבים" (Umsiedler) ממינכן, ברלין ופרנקפורט. מסתבר שלמרות שהמשלוח יועד לריגא, המקום היה עמוס. אבל הבירוקרטיה הגרמנית המשוכללת הצליחה להעביר מיידית אלפי אנשים לקובנה (Kauen בגרמנית). משפחת אבלס, עם כל חבריהם ממינכן, יצאו מהבית ב20 לנובמבר ונרצחו תוך חמישה ימים בלבד בקובנה, ליטא.

תיעוד הרצח של יהודי מינכן בקובנו, ליטא 25.11.1941

מקור: עמ' 5, דוח יגר.

השלמנו את המסע הביורוקרטי. הצלחנו להבין קצת יותר טוב איך "סוד" היעילות הנאצית: בירוקרטיה מאורגנת ומסודרת שמתאפשרת רק בעידן של המדינה המודרנית. אבל לא יכולנו להסתפק בכך. היינו חייבים לדעת יותר - על פרידריך, על אוסקר, על וולטר בן ה-14.

פנינו לאתר יד ושם. ושם, בהתרגשות, מצאנו כמה דפי עד שמילאה בשנת 1971 בת דודה של המשפחה, ריטה דויטש, ממיאמי פלורידה. הפרטים - תאריכי לידה, כתובות - תואמים במדויק. מדף העד של פרידריך, למדנו ששמו היהודי היה יצחק טוב, ושל אוסקר - דוד. ריטה הוסיפה שאשתו של פרידריך, רוזה, מתה לפני המלחמה. אלא שלריטה היתה טעות אחת. במקום המוות היא מילאה "ריגה". היא לא ידעה שהמשלוח הועבר ברגע האחרון לקובנה. אישה שחיפשה את קרוביה שלושים שנה אחרי, לא ידעה את האמת המלאה. רק התיעוד הגרמני ידע.

דף העד אודות יצחק טוב (Friedrich) אבלס

מקור: מאגר השמות, יד ושם.

ריטה מילאה דפי העד על ארנסט ועל יוגן. פתאום גילינו שלארנסט (שמואל) ואשתו הילדה היתה גם בת צעירה, ליזולטה שנרצחה עם הוריה. רגע, שאלנו את עצמנו, מדוע היא לא נמצאת ליד הוריה במשלוח? מה קרה לבירוקרטיה הנאצית? התיעוד המדוקדק אפשר לנו עכשיו למצוא בדפי המשלוח בעמ' 46, את ליזולטה (Liselotte), שנולדה ב 1924 אך משום מה נרשמה בנפרד מהוריה. מדוע? עדיין לא מצאנו תשובה.

לא יכולנו להסתפק בכך. חיפשנו פנים. ולמזלנו הרב, גם מצאנו. התברר לנו שלעיריית מינכן יש אתר ההנצחה מסודר. התמונה החלה להתבהר. משפחת אבלס היתה משפחה מסועפת ומפוארת. בין השאר, ניהלה מפעל לייצור סיגריות מקומי, Abeles, Zigaretten- und Tabakfabrik, שהוקם על ידי אבי המשפחה מקס. למדנו גם שחלק מבני המשפחה הצליחו להגר לארה"ב לפני המלחמה. פרידריך ניסה גם הוא, בקיץ 1939, ולא הצליח.

באמצעות אתר "אבני הנגף" למדנו שליזולטה אבלס נשלחה לעבודות כפייה החל מאוגוסט 1940 לפני הגירוש. אולי עובדה זו מסבירה מדוע נרשמה בנפרד מהוריה. בשנה האחרונה לחייה היא לא זכתה לגור איתם יחד.

למדנו גם איך פרידריך התאלמן. אשתו רוזה התאבדה בקפיצה מהחלון כבר ב-1935, והשאירה אותו אלמן עם שני ילדים קטנים. בחוברת התיעוד העירונית נכתב כי אין לדעת "האם האישה בת ה-41 עשתה את הצעד הזה בגלל האפליה וההגבלות שהופנו נגד יהודים, או מסיבות אישיות". לאשה שמתה בנסיבות טרגדיות ב 1935 יש קבר בבית הקברות היהודי המקומי. לכל שאר בני משפחתה שנרצחו בקובנה, אין.

ואז הגיע רגע השיא. מצאנו את התמונות. בפרויקט התיעוד של קרן קורט לנדאואר, על שם הנשיא היהודי המפורסם של באיירן מינכן, מצאנו את תמונתו של פרידריך. מסתבר שהוא היה חבר במועדון הכדורגל. והפרטים? מתאימים בול לאלו של הבירוקרטיה הנאצים. רק שהפעם ל"שורת האקסל" נוספו גם חיים ופנים.

תמונתו של פרידריך אבלס

מקור: קרן התיעוד לנדאואר

באתר אבני הנגף ובאתר העירוני מצאנו את תמונות אוסקר, וולטר וליזלוטה.

תמונתו של וולטר אבלס

תמונתה של ליזולטה אבלס

הגענו למשפחת אבלס במקרה. המשפחה שלנו מרומניה - ושם, למיטב ידיעתי, נשאר הרבה פחות תיעוד. אבל אם יש לכם שם, כתובת, תאריך - אתם חייבים לנסות. הכלים העומדים היום לרשותכם - ארכיונים מקוונים, מאגרי שמות, בינה מלאכותית לתרגום ולחיפוש - מאפשרים מה שלא היה אפשרי בעבר.

בכך תם "המסע" שלנו. מסע בלשי שמקפל במידה רבה את הסיפור של השואה ואת האתגר המודרני גם היום. מצד אחד אירוע עצום שתוכנן לפרטי פרטים בצורה שרק מדינה מודרנית ומפותחת יכולה הייתה להוציא לפועל. מצד שני אירוע אישי ואינדיבידואלי שבו לכל אחד מששת המיליונים יש סיפור, משפחה פנים וסיפור חיים שלם שאת רובם אנחנו לא מכירים. הבירוקרטיה הנאצית עבדה נגד בני משפחת אבלס. היא תיעדה אותם כדי לייעל את רצחם. אנחנו השתמשנו באותם נתונים כדי לשחזר את הסיפור של פרידריך, וולטר וליזולטה.

המודרניות היא כוח אדיר. המודרניות יכולה להיות טובה ורעה. היא הצמיחה את מכונת ההרג הנאצית, אך גם את הדרך לרפא מחלות. היא יצרה את הבירוקרטיה המפלצתית ביותר בתולדות האנושות אך גם את האינטרנט, את הבינה המלאכותית ואת יכולת החיפוש והתרגום שלא היתה קיימת עד לפני שנים ספורות. ריטה דויטש חיפשה את קרוביה ב-1971 ולא ידעה את האמת המלאה. אנחנו השלמנו את הפאזל תוך כמה שעות. אותו כוח - תוצאות כל כך שונות.

ולכן אם יש לכם שם, כתובת, תאריך - נסו. לא רק כי זה מרתק. אלא כי זו אחת הדרכים הקטנות שבהן אנחנו מכריעים לאיזה כיוון הולכת המודרניות. השאלה מה עושים עם כוחה של המודרניות אינה שאלה של ההיסטוריונים. היא האחריות שלנו.

ד"ר נתנאל פישר הוא מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה, אונ' בר אילן. לשעבר מדריך משלחות נוער לפולין.