הפסקת האש שהוכרזה אמש אינה בשורה. היא תמרור אזהרה. שוב אנו חוזרים על אותה שגיאה היסטורית: מחליפים הכרעה בניהול, ניצחון בהפוגה, ביטחון באשליה.
יש אמת אחת פשוטה, שאסור להירתע מלומר אותה: עם חיזבאללה אין הסדר. אין איזון. אין דו קיום. יש רק הכרעה או כניעה. כל מי שמבטיח אחרת מוכר לציבור אשליות מסוכנות.
הניסיון להטיל את האחריות על צבא לבנון אינו אלא בריחה מהכרעה. צבא לבנון לא יילחם בחיזבאללה. לא משום שהוא אינו רוצה בלבד, אלא משום שאינו יכול. זהו צבא כבול פוליטית, מפוצל חברתית, וחסר את הכוח לשבור את הארגון מבפנים. מי שתולה בו תקוות מבקש לעצום עיניים.
גם אצלנו נשמעת אותה מנגינה מוכרת: זה מורכב, זה מסוכן, המחיר כבד. אכן, המחיר כבד. אך יש לשאול ביושר: מה מחיר אי ההכרעה. כמה דם עוד ישולם בסבב הבא. כמה אזרחים ימצאו עצמם שוב תחת איום מתמשך.
הפסקת אש אינה עוצרת את חיזבאללה. היא מאכילה אותו. כל יום של שקט מדומה הוא יום של התחמשות, של התבססות, של הכנה למלחמה הבאה. אנו מכירים את המחיר הזה. שילמנו אותו כבר בעבר.
דווקא כאן נדרשת הנהגה אמיצה שאינה חוששת לחשוב אחרת. לא עוד תגובה, אלא יוזמה. לא עוד המתנה, אלא פעולה. המזרח התיכון אינו מכבד הססנות. הוא מכבד כוח.
יש מי שבסוריה לא שכח את מעשי חיזבאללה. יש מי שמבקש להשתחרר מהאחיזה האיראנית ולבנות מציאות חדשה. זהו אינטרס. ובמזרח התיכון אינטרסים יוצרים בריתות.
כאשר חיזבאללה יעמוד מול לחץ משני כיוונים, מדרום על ידי ישראל וממזרח דרך הזירה הסורית, כללי המשחק ישתנו. המשמעות איננה סיסמה אלא מהלך אסטרטגי סדור: פגיעה שיטתית בצירי ההברחה והלוגיסטיקה בין סוריה ללבנון, יצירת חיכוך מתמשך בעורף המזרחי של חיזבאללה והכנסתו למצב של פיצול כוחות ושחיקה. מהלך כזה מחייב גם נכונות ישראלית לבחון הסדרה רחבה יותר מול סוריה, לרבות חזרה למתווים המבוססים על קווי הפרדת הכוחות משנת 1974 באזור החרמון הסורי, תוך שמירה על חופש פעולה ביטחוני. זהו מחיר, אך הוא משרת יעד אחד ברור: שלילת העומק האסטרטגי מחיזבאללה והפיכתו מארגון אזורי מאיים לגורם לחיץ הנתון ללחץ מתמיד עד להכרעתו.
כן, יש לכך מחיר. ייתכן שנידרש לוותר על אחיזה בשטח כזה או אחר. אך שטח ניתן להשבה. הרתעה שאבדה קשה הרבה יותר להשיב. מדינה חפצת חיים אינה נאחזת בקרקע כאשר ביטחונה נשחק.
הבחירה ברורה: או שנמשיך לדחות את הבלתי נמנע, או שניצור את התנאים לניצחון.
בשבוע שבו אנו עומדים בין יום הזיכרון ליום העצמאות, אין לנו זכות מוסרית לבחור בדרך הקלה. דמם של הנופלים אינו מאפשר זאת. פציעתם של הלוחמים מחייבת זאת.
החוזה שלנו איתם ברור: לא עוד סבבים. לא עוד הפוגות. הכרעה.
כי עם אויבים מסוג זה, הפסקת אש אינה שלום. היא רק הפסקה עד למלחמה הבאה.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים