גבר אחד מתרברב בפני חבריו:
אני הגבר הכי עצמאי בבית. המילה האחרונה היא תמיד שלי!
החברים שואלים: באמת ומה המילה האחרונה?
והוא עונה: כן אשתי.
כבדיחה זה מעלה חיוך על שפתינו.
כמדיניות הדבר כבר פחות מצחיק.
רצף האירועים במלחמה האחרונה מצביע על תופעה מדאיגה; ישראל מפעילה כוח אך בתוך גבולות שמשרטטים עבורה אחרים. לא מדובר באירוע נקודתי אלא בדפוס חוזר בעזה, מול איראן וכעת גם בצפון. בכל אחת מן הזירות ניכר כי חופש הפעולה הישראלי אינו נגזר רק מהיכולת הצבאית אלא גם מהקשר עם וושינגטון ומהשיקולים הרחבים שלה. ואילו רצינו להקצין היינו אומרים: ישראל היא הפרוקסי המופעל על מלא של גדולת ידידתינו ארה"ב.
כך בעזה למרות פוטנציאל מבצעי להעמקה והכרעה וסילוק מוחלט של האתגר שם, קצב הפעולה, תכניו ועיתויו מושפעים מלחצים בינלאומיים. למעשה הזירה העזתית מנוהלת כדבעי לפי מדיניות ואינטרסים אמריקאיים מהמפקדה בקרית גת. בסבבים מול איראן ראינו כיצד מרחב התמרון מתכנס אל תוך גבולות בלתי רשמיים. כך זוכרים כולם, בסבב הקודם מולם, המטוסים חזרו ברגע האחרון לפי הוראה ישירה של טראמפ ושוב ישראל מתקפלת נוכח אינטרסים אמריקאיים, שאינם הולמים את צרכיה. וכעת מול חיזבאללה כאשר נדמה כי קיימת הזדמנות נדירה לשינוי יסודי של המאזן בצפון שוב עולה האפשרות כי השיקול המרכזי איננו רק מה נכון לישראל אלא מה נכון למערכת האינטרסים האמריקאית, בין אם מדובר ביציבות אזורית בין אם בשוק האנרגיה ובין אם במשא ומתן האמריקאי מול איראן.
הבעיה כאן איננה טקטית היא תפיסתית.
מדינה ריבונית אינה נמדדת רק באפשרותה להפעיל כוח אלא ביכולתה להחליט מתי ואיך להפעיל אותו. כאשר מדינה בעלת עוצמה מוכחת פועלת למעשה בתוך מסגרת חיצונית של אילוצים פוליטיים, המוכתבים לה ע"י אחרים. זה לא רק מביש אלא מטריד ומעורר חשש לסכנה לביטחונה.
כמובן שנוצר פער בין הפוטנציאל הרב הגלום בכוחה של מדינת ישראל לבין יכולת המימוש שלו.
הפער הזה בולט במיוחד אל מול השיח הציבורי. מצד אחד נשמעות הצהרות על ניצחון מוחלט ועל שינוי פני המזרח התיכון, מצד שני בפועל מתקבלות החלטות שמטרתן המרכזית היא הימנעות מהסלמה רחבה גם במחיר ויתור על הזדמנויות אסטרטגיות.
כאן נכנסת סוגיית איחוד הזירות. איראן בנתה בעקביות מערכת אזורית שמטרתה לייצר תלות בין זירות שונות כך שכל פעולה בזירה אחת תגרור איום בזירות אחרות. כאשר ישראל מקבלת את ההיגיון הזה ופועלת בזהירות יתרה ומסכימה להפסקת אש בלבנון כדי לא להצית את המערכת כולה ולתת "גב" לאמריקאים - היא למעשה מאמצת את כללי המשחק של יריביה ומגשימה את החלום הרטוב של המשטר האיראני שיבטיח את שרידות חיזבאללה, תמורת היכולת להכריע אותו ולנתק אותו סופית מעטיני האיראנים.
ההשוואה לשנות החמישים והשישים, מתבקשת ואיננה מקרית. אז מתוך חולשה קיומית (אמיתית) ישראל אכן נאלצה לעיתים (רבות) להתיישר עם לחצים בינלאומיים. כך היה לאחר מבצע קדש, כאשר נסיגה מסיני הוכתבה תחת לחץ אמריקאי (ורוסי). אך אם גם כיום כאשר ישראל היא מעצמה אזורית בפועל עם יכולות צבאיות מודיעיניות וטכנולוגיות מהשורה הראשונה, דפוס הפעולה נותר דומה הרי שאין כאן שינוי יסודי.
יש כאן שדרוג טקטי של אותה תלות בסיסית כושלת.
וזו סתירה שלא ניתן להתעלם ממנה. אי אפשר לדבר על שינוי פרדיגמטי ובו בזמן לפעול בתוך אותה פרדיגמה של ריסון עצמי הנגזר מלחצים חיצוניים. אי אפשר לדבר על הכרעה ולנהל בפועל את מדיניות ניהול הסיכונים.
עצמאות מדינית איננה סיסמה היא נבחנת בדיוק ברגעים שבהם יש פער בין האינטרס הלאומי הישראלי, לבין רצון בעלת הברית האמריקאית.
הקשר עם ארצות הברית הוא נכס אסטרטגי ראשון במעלה אך ברית איננה כפיפות ושיתוף פעולה איננו ויתור על שיקול דעת עצמאי. מדינה שאינה מוכנה לשאת במחיר של חיכוך מוגבל תתקשה לממש את יעדיה האסטרטגיים.
ולכן לפני שמדברים על ניצחון מוחלט ראוי להגדיר תנאי סף פשוט; האם ישראל פועלת לפי האינטרס שלה או בהתאם לגבולות שמוגדרים עבורה ע"י אחרים.