על גבעה ירוקה סמוך לכפר קטן, נהג רועה צאן צעיר לרעות את כבשיו, אך השעמום הרב גרם לו להגות תעלול.
יום אחד הוא קפץ ממקומו וזעק לעבר הכפר: "הצילו! זאב! זאב תוקף את העדר!", ואנשי הכפר המבוהלים עזבו את עבודתם ומיהרו אל הגבעה בניסיון להציל אותו, רק כדי למצוא את הנער מתגלגל מצחוק ואף זאב לא באופק.
גם בפעם השנייה הם באו, כועסים ומרומים מול תעלוליו. ולבסוף, הגיע יום שבו זאב אמיתי ואכזר פרץ מן היער והסתער על הכבשים. הנער המבועת צרח בכל כוחו: "זאב! זאב! הפעם זה באמת!", אך אנשי הכפר, ששמעו את הצעקות והיו בטוחים שזו עוד אחת מהמתיחות שלו, משכו בכתפיהם ונשארו בבתיהם, מותירים את הנער לראות כיצד הזאב טורף את העדר באין מפריע ומלמד אותו בצער שלשקרן לעולם לא יאמינו, גם כשהוא אומר את האמת.
כאן, בישראל, סיפור הרועה והזאב קיבל תפנית אכזרית ומחושבת הרבה יותר. על גבעה הצופה אל יישובינו, עומד נער שלא צועק "זאב, זאב" מתוך שעמום ילדותי, אלא צועק "מות הדמוקרטיה", "אלימות המתנחים" ו"שחיתות" מתוך אסטרטגיה קרה. פעם אחר פעם הוא מחריד את שלוותנו באזעקות שווא, שוחק את הדריכות ומעייף את השומרים, עד שהאדישות הפכה לטבע שני והספקנות לדת. הוא תכנן זאת בקפידה: כשהזאב האמיתי, הרעב והצמא לדם, יפרוץ לבסוף מן הסבך, החברה כולה כבר תהיה שקועה בתרדמת עמוקה של חוסר אמון. מטרתו מעולם לא הייתה רק להפקיר את הכבשים, הוא פעל כדי להבטיח שכאשר יגיע רגע האמת, הזאב ידלג בקלילות מעל העדר האבוד, ויטרוף באין מפריע את אנשי הכפר עצמם, בעודם ישנים במיטותיהם ומסרבים להאמין שקיימים זאבים בעולם.
מילים נועדו לשקף מציאות, אך כשהן משמשות כנשק פוליטי חסר רסן, הן מאבדות את כוחן להזהיר אותנו. הדוגמה המובהקת לכך נחשפה השבוע, כשנבחרי ציבור הריעו לאפשרות ש"הדיקטטור בהונגריה יוחלף בבחירות", ושאבו מכך השראה להחלפת השלטון בישראל. דיקטטור שמוחלף בקלפי הוא אוקסימורון מוחלט. כשכל מנהיג שאינו לרוחנו מקבל בקלות דעת את התווית "דיקטטור", מושג העריצות מאבד את אימתו ההיסטורית. זוהי פגיעה אנושה במערכת האזעקה של הדמוקרטיה. אם כל שלטון נבחר הוא "דיקטטורה", כיצד נדע לזהות את הדיקטטור האמיתי כשיגיע?
השימוש במילה הזאת הוא לא רנדומלי ולא מקרי, הוא מתוכנן להפליא. המטרה האמיתית היא לצעוק "תראו, ציפור!" ובכך לוודא שלא נבחין בשוד שמתחולל לנו ממש מול הפנים. כי הדיקטטורה האמיתית כבר קיימת בישראל. הרי המאפיינים של עריצות - מנהיג שלא נבחר על ידי הציבור, מנגנון אליטיסטי שמשכפל את יורשיו, וסמכות אבסולוטית שמתערבת בכל החלטה ורומסת את רצון הבוחר - קיימים כולם אצל נשיא בית המשפט העליון. כיום קוראים לו יצחק עמית, שופט שהתיישב על כסאו לאחר שמערכת המשפט כפתה הלכה למעשה את מינויו על נציגי הציבור. אז כן, יש דיקטטור, אבל הוא עוטה גלימה.
השיטה הזו של "צעקות הזאב" אינה מוגבלת רק למילה דיקטטור, היא מופעלת בכל חזית אפשרית. כשהשמאל זועק שהימין מתכנן "לגנוב את הבחירות", המטרה היא אחת: להגחיך מראש את עצם המושג, ובכך להעלים מעינינו את העובדה שהגניבה כבר התרחשה. הם רוקנו את משמעות פתק הבוחר מתוכן עד כדי כך שהגענו לאבסורד מוחלט: ממשלה נבחרת אינה רשאית לפטר את היועצת המשפטית שלה עצמה, אך בית משפט, שלא נבחר על ידי איש, יכול לפטר שר מכהן בממשלה. זהו שוד הקולות המושלם, המוסווה היטב תחת מסך עשן של זעקות שווא.
אותה שיטה בדיוק מופעלת גם בכל הנוגע לאלימות. כשהשמאל צועק פעם אחר פעם שהימין אלים, המטרה היא לשחוק את משמעות המילה "אלימות" עד דק. הם רוצים להקהות את החושים שלנו, כדי שכאשר נראה את האלימות האמיתית בשטח, כבר לא נזדעזע. כשמרוקנים את המושג מתוכנו, קל יותר להעביר בשתיקה ניפוץ שמשת רכב על אימא וילדיה המבועתים בלב הפגנה, ניסיונות להפוך ניידת משטרה, או הבערת צמיגים בעת חסימת עורקי תחבורה ראשיים. זעקות השווא על אלימות הימין הן פשוט תעודת הביטוח שלהם להפעיל אלימות בעצמם באין מפריע.
השורה התחתונה ברורה: לא מדובר בתופעה חדשה, אלא בשיטה מתוכננת. המטרה היא לרוקן מילים מתוכן ולהשקיט את עירנותו של הציבור. הלקח מהמשל חייב להילמד: בפעם הבאה שבה תשמעו את השמאל צועק שוב "זאב, זאב!", אל תפלו בפח התודעתי. במקום לעלות על ציוד ולרוץ בבהלה אל העדר המדומיין, עלינו לעלות על ציוד, להתייצב על המשמר, ולהגן על הכפר.