כל יום אתמול עבר עלי בישובי קו הגבול בצפון: באדמית, בשתולה וזרעית, במשגב עם, ובמנרה, וגם בכפר יובל. בכולם נפגשתי עם גיבורי הצפון - מתיישבים ותיקים, וכאלה שזה-עתה הצטרפו - ובחרו להישאר בישובים גם תחת אש, בנחישות, באיתנות, במסירות, ובהמון אהבה ורוח גדולה.
וכן, גם עם הרבה קושי, עם הבנה שמותר לדבר על הקושי הזה, ועם יכולת לא הישבר ממנו. איך הצלחת להגיע? - שאלו אותי. שרים חייבים להגיע למקומות בהם המתיישבים חיים תחת אש - הבהרתי - כך דרשתי בעבר כתושבת חברון, וכך אני דורשת מעצמי גם בגבול הצפון.
נכנסתי למקלטים לראות (וגם להריח) את התנאים, להתנסות בעצמי בחדרי השירותים, ובמדרגות התלולות בהן צריך לרוץ כדי להספיק. זכיתי לפגוש את הילדים יושבים ולומדים במקלט באדמית, ואתם השינשינים המדהימים שעוזרים להם עם חוברות החשבון, אחרי שחזרו לישובי הגבול מתוך הבנה כמה צריך אותם שם (וגם למסור דרכם תודה ענקית והצדעה להורים שלהם, שהסכימו). ושמחתי לשמוע שהבעיה הכי בוערת בזרעית היא... איך פותחים בשנה הבאה מעון שני!
עמדתי במשגב עם במקום בו נהרג פושקו, ואחר כך בפינת ההנצחה שהוקמה לזכרו. ישבתי במקלט בו ציינו חברי מנרה את טקס יום השואה, ושמעתי על הכנותיהם לטקסים המשמעותיים של השבוע הבא. מהמקלט המרכזי של מנרה יצאתי לשיחת העדכון הקבינטית, ואליו גם שבתי לאחריה. "לנוכחות שלכם כאן, לאחיזה הנחושה והאוהבת שלכם במקום הזה, יש משמעות אסטרטגית לא פחות ממה שעושים הטייסים שלנו בשמי איראן, והחיילים שלנו בבינת ג'בייל" - אמרתי שוב ושוב לגיבורי הצפון המדהימים - אותי אתם מחזקים".
פגשתי הנהגה שיודעת לתפקד למרות האתגרים הבלתי אפשריים כמעט, ומצליחה לג'נגל בין אתגרי ההווה המורכבים ובין המטרות החשובות לעתיד, ובראשן - פרוייקט הצמיחה הדמוגרפית שאנחנו מובילים בישובי הגדר באמצעות החטיבה להתיישבות. זה הנושא שעומד בראש סדר העדיפויות שלהם: כולם רוצים לגדול, לקלוט, לפתוח גני ילדים ומעונות שנסגרו לפני שנים, להביא את האזור היפהפה הזה לפריחה התיישבותית שחסרה כאן עשרות בשנים, ולא רק בגלל המלחמה. שמחתי לשמוע שיש גם היום לא מעט משפחות שמבקשות להגיע, גם כשהכל תחת אש - משפחות שמבינות שזו הציונות במיטבה.
מצאתי את גיבורי הצפון הנפלאים כשהם ערים למה שקורה מעבר לגבול, עוקבים, מבינים וגם מוקירים את השינוי המשמעותי שהובלנו שם, ועם זאת גם יודעים, כמונו, שבכך אין די. הם מכירים היטב את השינוי הדרמטי שיצרנו כשסיימנו את מבצע "חיצי הצפון" בהסכם שנתן לנו, לראשונה מאז מלחמת לבנון השניה, את הלגיטימציה לתקוף ולהשמיד כל איום כלפינו, גם כשלא יורים עלינו. מי כמוהם יודע ומבין איזה חידוש נוצר כשלא היה עוד צורך בחיפוש לגיטימציה לירות, ועד כמה צה"ל הקפיד לממש את הכללים החדשים האלה ואת האפשרויות שנפתחו לפניו.
ועם זאת הם גם מבינים היטב, שהמתכון הזה, שאיפשר לצה"ל שליטה בטחונית בלי נוכחות בשטח - היה אמנם משמעותי אבל ממש לא הספיק. והם יודעים שבדיוק בגלל הלקח הזה, שנלמד לא רק על ידנו אלא גם הובהר לשותפים שלנו - התקדמנו עכשיו הלאה, כשצה"ל הונחה לתפוס את "הקו הצהוב" - קו הנ"ט, שאמנם לא מגן על הישובים (ועל כלל מדינת ישראל) מאיום הטילים שנצבר בלבנון, אבל כן מגן עליהם מירי בכינון ישיר, ומפשיטות מהסוג שתוכנן ע"י כח רדואן. הם מבינים כמה זה משמעותי, וכמה אסור לוותר על ההישג הזה. הם ביקשו לשמוע, ושמעו, שזו גם עמדתנו.
הם רואים בעיניים את מה שכ"כ רצו לראות בסוף מבצע "חיצי הצפון", ועכשיו באמת קורה - הריסה מוחלטת של כל הכפרים העוינים שהפכו עצמם לתשתיות טרור של ממש. הם מבינים היטב שהצעד הזה ישנה דרמטית את בטחון הישובים ואת עתידם. הם בהחלט מבינים שיש בכך התקדמות חשובה, שאסור לוותר עליה.
הם יודעים שזה לא מספיק, והבהרתי להם גם שלא נסתפק בזה. הם יודעים שאנחנו לא נשלה את עצמנו, וגם נשלה לא אותם: לבנון חייבת להיות נקיה מחיזבאללה, ארגון שעילת קיומו הרשמית היא השמדתנו, ולנו אסור לוותר על היעד הזה, כשם שאסור לנו לסמוך על צבא לבנון, יוניפיל, או כל כח זר אחר שיממש זאת במקומנו.
המערכה להוצאת חיזבאללה מלבנון לא תמה ולא נשלמה. אנחנו לא נרפה ממנה, נמשיך לפעול להשלמתה כחלק ממערכה רב זירתית שאנחנו מנהלים כבר שנתיים וחצי נגד איום ההשמדה שנבנה נגדנו לאורך עשרות בשנים. מכונת ההשמדה הזו נועדה לחנוק אותנו, ואנחנו מפרקים אותה שלב אחר שלב, כשכל נדבך נשען על קודמיו. ומחויבים להשלים את המערכה הזו עד תומה.
את אליהו גליל פגשתי בחמ"ל של שתולה, וקיבלתי ממנו את ספרו הטרי "כאן הלב דופק חזק" - רשימות של מתיישב בישוב-גדר, שהוא גם חייל, וגם איש-ספר. התרגשתי לראות שבפתח הספר מוזכרים חללי צה"ל שנפלו על הגנת מרחב שתולה, ובהם גם יהודה דרור יהלום הי"ד, בן חברון. בפרק הכמעט-אחרון של הספר. תחת הכותרת "מה שכמעט הוביל אותנו לאסון", מתואר בתמצית התהליך שעם תוצאותיו אנחנו מתמודדים בשנתיים וחצי האחרונות: "אם עד 2006 פינטזו בישראל שטילי חיזבאללה "יחלידו במחסנים" ולכן לא פעלו, אחרי 2006 כבר הבינו מה מסוגלים הטילים האלה לעשות, ואת מחיר המערכה, ולכן לא פעלו" - כותב שם אליהו, ומוסיף: "במידה מסוימת בחרנו לעצום עיניים" - כשהוא מתכוון גם לעצמו כתושב המקום, לא רק למנהיגי ישראל לאורך השנים.
למדנו כולנו בדרך הקשה עד כמה אסור לעצום עיניים. ובשום אופן לא נעצום! אני זוכרת את עצמי מתדפקת על כל דלת אפשרית כדי להתריע מפני עצימת העיניים ותוצאותיה האיומות. היום זה שונה. תפיסת הבטחון השתנתה, ותוסיף להשתנות. אנחנו עמלים על כך כי זה בנפשנו, ואנחנו כבר רואים תוצאות, ונמשיך לראות עוד ועוד.
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" - "בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל-ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן". לא מטמוניות של זהב הטמינו אויבינו בבתיהם בדרום לבנון, אלא מטעני חבלה ואמצעי לחימה שנועדו להשמידנו ולגזול מאתנו את ארץ אחוזתנו. ואנו לא נהסס, וכן ניתוץ את הבתים והכפרים הללו, כדי למצוא מחדש את חיינו, חיי עם השב לארצו, בונה אותה ונבנה בה, ולקיים בעצמנו את דברי התפילה שהתפללנו היום: "שתעלנו בשמחה לארצנו, ותטענו בגבולנו".
חומת הטרור והרצח שהוקמה אל מול ישובינו - תימחק, וחומת המגן של ההתיישבות שאנו מקימים ומפריחים בצפון - תעלה, תצמח ותפרח.