במרחק של כמה ימים, אפשר וגם רצוי לבחון את הדיון בבג"ץ על הדחת בן גביר בפריזמה רחוקה ומהותית יותר.
בניגוד לדיון הציבורי על הטרללת עצמה שעסק בעיקרו בנימוקים היותר שטחיים באופן יחסי, אלה שצפים מאליהם. למשל החוצפה של בג"ץ לעסוק בנושא פוליטי, הפוליטיזציה של בג"ץ עצמו, ההשפעה הפוליטית של כל החלטה אפשרית על עוצמה יהודית וכן הלאה.
לשם שינוי, אני רוצה לגעת בנושא עמוק יותר, משהו שבעיניי עומד בשורש ההתערבות הזו.
אני חושב שהשופטים באמת ובתמים מאמינים שזו סמכותם ותפקידם ואפילו חובתם (כפי שהם ציינו שוב ושוב במהלך הדיון) 'להגן' על המשטרה מפוליטיזציה, או לבחוש בתפקודם הפוליטי של שרים בממשלה. אני סבור שמשפטנים רבים אכן משוכנעים שמערכת המשפט צריכה לעסוק בזה. אני גם די בטוח שחלק נכבד מהציבור בישראל חושב כך, גם אם הוא מאמין שבמקרה הספציפי של בן גביר מדובר בהתנכלות פוליטית גרידא.
וזו שורש הבעיה. הסיפור האמיתי הוא קו המחשבה, שמוכתב על ידי השמאל הגלובלי בעוד מדינות רבות בשנים האחרונות, כולל ארצות הברית, בריטניה ואחרות, שפוליטיקאים הם נגע, הם מחלה, הם בעיה שצריך לפתור. לעומתם, ביורוקרטים ועובדי מדינה - כולל כמובן השופטים עצמם - הם מלאכים צחורים, אנשים נטולי עמדה פוליטית, קדושים שלנגד עיניהם עומדת רק טובת הציבור.
האמת, ובכן, היא כמעט הפוכה: פוליטיקאים הם שליחי הציבור, הם נמצאים ברף העליון של מייצגי האזרח וטובתו, והם עומדים למבחן חוזר ונשנה שלו. פוליטיקאי ופעילותו הפוליטית הם הם לבה של הדמוקרטיה, לבו של הדיון הציבורי, החברתי, הפנים אזרחי. כל החלטה של פוליטיקאי, כל אמירה שלו, ותהא מטופשת, מוזרה או מפוקפקת ככל שתהיה, נהנית מלגיטימציה עצומה של רבבות אזרחים מעצם קיומה.
לעומתם, ביורוקרטים, ובכלל זה גם שופטים - בוודאי במדינה בה הם לא נשלחים לתפקיד ישירות על ידי הציבור אלא מייבאים איש את רעהו למשרה, הם חשודים טבעיים. הם כמעט תמיד ינסו לקדם את האג'נדה שלהם, הם ירגישו בטוחים מספיק לעשות (ובמקרים רבים, לא לעשות) את מה שלא יתחשק להם, הם כמעט ואינם כפופים לביקורת, וככל שמטפסים במעלה הסולם, הם אינם כפופים לביקורת בכלל.
למעשה, בכל פעם שמצמידים לכם חשש דמיוני למעשיו של פוליטיקאי, החשש הזה קיים בכפל כפליים ביחס לביורוקרט. פוליטיקאי עשוי לשלוח יד לקופה הציבורית או לקבל שוחד? פקיד בכיר מקל וחומר. פוליטיקאי עשוי להדליף מידע רגיש ולשקר? פרקליטה צבאית ראשית כבר עשתה זאת. פוליטיקאי עשוי לדרוס את רצון העם כדי לקדם את הערכים והאג'נדות שלו? הבג"ץ עושה זאת על בסיס קבוע. פוליטיקאי לא מרוסן יהרוג את כל הג'ינג'ים? ומי ימנע ממערכת המשפט להתנכל להם?
כשמדברים על רפורמה במערכת המשפט, בעיקר עם 'מחנה האמצע', אותו מחנה וירטואלי שתמיד נוקט בשיטת 'כן, אבל', כלומר כן לרפורמה אבל בזהירות, באופן מתון, בחלקים, בהסכמות, בדרך כלל אוהבים חברי המחנה הזה לברוח לפרוצדורה. נחליף חבר וחצי בועדה למינוי שופטים, נייצר פסקת התגברות חלקי ורק ברוב מוחלט ומהכנסת הבאה, נמנה שופט עליון שמרן יותר במשא ומתן קשוח ועל זו הדרך.
רפורמות כאלו, גם אם יתרחשו פה ושם, חוטאים למהות, והמהות היא הסדרה עמוקה ויסודית של נקודת המבט הדמוקרטית: קודם כל ולפני הכל פוליטיקאים והמערכת הפוליטית, ורק אחר כך הפקידות ומערכת המשפט. קודם כל רצון העם ורק אחר כך אג'נדות של פקידים. קודם כל לגיטימציה מהעם ורק אחר כך אכיפת ערכים דמיוניים.
בעולם מתוקן, אחרי רפורמה, בג"ץ לא מאשר בהרכב מורחב וברוב חסדו את המשך כהונתו של השר בן גביר, קל וחומר שהוא לא מטיל מגבלות זמניות ואקראיות על השר. בעולם כזה, שופט תורן דוחה על הסף את העתירה, ושולח את העותרים להקים מפלגה ולהתמודד בקלפי. שם, ורק שם, מותר להם לנסות להדיח פוליטיקאי נבחר.
ויש גם נ.ב. קטן: תחביב מצוי של משפטנים לנסות להכשיר את העיסוק הבג"צי בשאלת כהונתם של שרים, מסביר שבעצם לא מדובר בפגיעה בדמוקרטיה, משום שהזכות לבחור ולהיבחר עוסקת בכנסת ומשום שהבוחר מצביע עבור המפלגה וחבריה בפרלמנט ולא עבור מינוי שרים.
מדובר כמובן בהבל גמור. באופן אירוני, אותם טוענים מנפנפים בהקשרים אחרים גם בטענה שישראל חייבת רשות שופטת חזקה משום שהרשות המבצעת והרשות המחוקקת במשטר פרלמנטרי צמודות זו לזו.
במילים אחרות, ישראלי מצוי מצביע ליכוד או יש עתיד לא בגלל שהוא נרגש ומצפה לפעילות הפרלמנטרית של חברי הכנסת ניסים ואטורי ומרב בן ארי (ויסלחו לי שניהם), אלא בגלל שהוא רוצה שנתניהו או לפיד יהיו אלו שירכיבו את הממשלה וישלטו בה.
ישראלי מצוי יצביע ליהדות התורה או לדמוקרטים לא בשביל לראות את חבר הכנסת מאיר פרוש והח"כ לעתיד יאיר גולן מתגוששים במליאה, אלא משום שהוא רוצה שהמפלגות הללו יקבלו פיסה מהכוח השלטוני, יצטרפו לממשלה שמתאימה לדעותיו ויעמדו על התיקים והחקיקה החשובים להם.