
אני גר בשוהם. מקום נחמד עם אנשים טובים. יש בשוהם כיכר שאני קורא לה 'כיכר המשמעות'. למה?
כי על הגדרות בכיכר הזו תלויים תמונותיהם של חיילים, בני המקום שמסרו את נפשם במלחמה. צעירים מידי. מקסימים מידי. עם פנים שבוערות ויוקדות ושואגות כלפי כל מי שחולף על פניהם:
'ומה אתה מתכוון לעשות עם החיים שלך? עם המוות שלנו בכדי שהוא לא יהיה מיותר?'. ובכל פעם כאמור שאני חולף על פניהם, אני מרגיש צביטה בלב. דקירה. ושואל את עצמי: רגע, מה בעצם נשתנה מהפעם האחרונה שחלפת על פניהם? מה שונה בחיים שלך? האם אתה באמת מתקיים או שאתה מצליח לחיות?
ויודעים מה? לא תמיד יש לי תשובות. ואולי, אם אהיה אמיתי יותר: אז נו, על מי אני עובד? לא בכל פעם אני באמת מצליח לשאול את השאלות המהותיות האלו. אבל תמיד משהו זז בלב. וביום שלא יזוז כשאחלוף על פני תמונות החיילים האלו? טוב, אז באמת אהיה מודאג.
11 שנה אני בחינוך. הקב"ה זיכה אותי שלא אאבד תלמיד. שלא אחווה את התחושה הזו. עד השנה. בעשר בלילה התקבלה ההודעה. לא הבנתי. לא עיכלתי. לא קישרתי. כאילו לא באמת.
ואז לאט לאט זה חלחל לי. אביעד. אביעד וולנסקי. סמל אביעד וולנסקי נהרג. מה? רגע...
אביעד אביעד? אביעד שחינכתי שנתיים? התלמיד המקסים והכל כך אהוב הזה? האיש שלי למשימות מיוחדות? אביעד שמעולם לא נדחף בכוח ובכל זאת המנהיגות הייתה כל כך טבעית עבורו?
ובבוקר קמתי. והפעם עיכלתי. ולפני שהבנתי מה הולך מצאתי את עצמי בוכה לדעת ולא מבין איך תלמיד שנפל במלחמה יכול לגרום לך לכל כך הרבה דמעות כי לא ראיתי אותו לדעתי כמה שנים טובות.
ואולי, אולי בגלל זה הכאב גדול מתמיד: כי אני זוכר את אביעד ילד בכיתות ה ו. מתוק. עוצמתי. מים שקטים.
ושמעתי שיחה מהרב חיים סאסי מישיבת ההסדר בשדרות שאמר שבכל פעם שבא לו לכעוס על תלמיד הוא עוצר רגע וחושב שאותו התלמיד חלילה יכול ליפול במלחמה.
ואז הצער על כך שהקפדנו כמחנכים על אותם התלמידים יהיה כל כך גדול וכואב כי איך אפשר בכלל לכעוס על הנשמות הכל כך גדולות האלו שמסרו את נפשם לעם ישראל ואף אחד לא יכול לעמוד במחיצתם.
ואולי, אולי אם נעצור לרגע וננסה להבין פעם אחת אבל באמת את משמעות המילים: 'במותם ציוו לנו את החיים'
אולי אם נדבר על המשפט הזה עם התלמידים שלנו, נצליח לפרק אותו סוף סוף ולשאול את עצמנו: מה זה בכלל חיים ומה אנחנו מתכוונים לעשות איתם? בואו לא נשאיר את יום הזיכרון כמשהו אמורפי בלי שום תובנה מעשית לחיים שלנו.
השנה ליום הזיכרון שלי יהיה שם. ופנים. וגעגועים. בשבעה ניגשתי לאמו של אביעד והבטחתי שאני אעשה כל מה שאוכל בשביל שרוחו של אביעד תמשיך ותממש את החלומות הגדולים שלו, שטרם זכה להרים.
הלוואי שבעזרת ה' אצליח לעמוד בהבטחה הזו. אביעד יקר, נוח בשלום על משכבך. תודה על הזכות שנתת לי להיות המחנך שלך.
מילים: רס"ן עמיחי איטקיס ז"ל, טייס חיל האוויר שנפל בתאונת אימונים בשנת 2010.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, כִּי אֶת הַנְּשָׁמָה אִי אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ. אֶת הַגּוּף שָׂמִים בָּאֲדָמָה, וְנִשְׁאַר רַק לְבַקֵּשׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ.
כִּי הַנֶּפֶשׁ הִיא הַכְּאֵב, וְהַנְּשָׁמָה הִיא הַטֹּהַר. וְהַגּוּף הוּא הַקְּלִפָּה, וְהַנֶּפֶשׁ הִיא הַצַּעַר.
אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, כִּי אוֹתָהּ הֲכִי קַל לֶאֱהֹב. הִיא בּוֹכָה, הִיא צוֹחֶקֶת, הִיא יוֹדַעַת לִכְאֹב.
הַנְּשָׁמָה הִיא לְמַעְלָה, רְחוֹקָה וְשַׁלְוָה. וְהַגּוּף הוּא לְמַטָּה, בִּשְׁתִיקָה וְעָפָר.
אָז אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשְׁךָ, שֶׁתָּבֹא וְתֵשֵׁב כָּאן אִתִּי. שֶׁנִּבְכֶּה יַחַד אֶתְמוֹל, שֶׁנִּצְחַק יַחַד אֶת מוֹתִי.
השיר הזה מצמרר במיוחד כי עמיחי שכל את אחיו הגדול, ברק (קצין בחיל הים), שנים לפני שהוא עצמו נהרג. השורה האחרונה: "שנצחק יחד את מותי", שנכתבה על ידי נער צעיר הרבה לפני המלחמות והטיסות, מקבלת משמעות נבואית כואבת שהופכת את השיר הזה לאחד היפים והעצובים שנכתבו כאן.