אני מתעורר בלילות מתוך כאב. כאב על הניתוק, על כפיות הטובה, על ההחמצה.
יש א-ל חי בקרבנו שמדבר אלינו בצעקה, שהכה בנו בשמיני עצרת מכה קשה וכואבת שלא כדרך הטבע, ומיד מתוך כך ואחר כך הצמיח בתוכנו גבורה ועוצמה שלא ידענו שיש בנו, שממש בעת הזאת עושה לנו נסים שמעבר לגדר הטבע, שספק אם נראו כמותם מאז יציאת מצרים.
בליל פסח אני נוהג מזה שנים להוסיף להגדה 'דיינו' אקטואלי המתעדכן מידי שנה, שסוקר את הישועות שחווה עם ישראל במאתים השנים האחרונות. על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהפך אותנו מעם מפוזר ומפורד ומפוחד בגלויות קשות ומרות, לעם מאוחד על אדמתו, המדבר שוב בשפת התורה, ההופך שממה לגן עדן, הזוכה להתפתח להיות כח צבאי חזק המכה באויביו, "כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב, כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר ורמס וטרף ואין מציל".
בעיני ההכרה בכך היא העיקר, כהדרכת הנביא "לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם", וכניסוחם של חכמים "שיהא שעבוד מלכויות עיקר ויציאת מצרים טפלה לה". בשנתיים האחרונות ה'דיינו' שלי מתפוצץ מרוב ישועות הרודפות זו את זו בקצב מהיר.
בליל שביעי של פסח תשפ"ו זכינו ביישובנו עפרה לשלב את שירת הים בחבורה ובנעימה עם הודאה אקטואלית על ניסי 'עם כלביא' ו'שאגת הארי'. האורח לחג היה טייס בכיר בחיל האויר, ששיתף אותנו בחוויה המדהימה של הצלה חוזרת מסכנה קיומית, של ישראל הקטנה שמכה באיראן הענקית, של אלפי טיסות ותקיפות ללא שום נפגע אחד וללא שום תקלה טכנית או מבצעית, על בסיס מידע מודיעיני דייקני שהגיע מאנשי מוסד שגם מהם לא נפקד איש, תוך שיתוף פעולה פורה וברית בין שווים עם המעצמה הגדולה בעולם.
בת קול מפוצצת בכל העולם: "ראו עתה כי אני אני הוא ואין א-לוהים עמדי, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל", "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו".
החיילים בשטח מרגישים את יד ה', לובשים ציציות, תוקעים בשופרות וקוראים בשם ה' לפני יציאה לקרב ולכל פעילות, אבל איפה ההודאה לה' של ראשי המדינה והצבא שלנו? מלבד "בעזרת ה'" רפה פה ושם (בנאומי הרמטכ"ל גם זה איננו), המנגינה העיקרית בפיהם היא של "כחי ועצם ידי".
גם הרבנים הראשיים שותקים והרב שמואל אליהו מנסה למלא במקצת את התפקיד המוטל עליהם. הקדוש ברוך הוא מציב בפנינו ראי - דונלד טראמפ, שריו ואנשיו והשגריר שלו בישראל. הם מזכירים את ה' על כל צעד ושעל ובפה מלא. מייק האקבי אומר למראיין עוין: אני לא דואג לישראל, א-לוהים איתם וכל כלי שיוצר עליהם לא יצלח. מבצע הביפרים שלהם הוא מעבר לכל דמיון ואילו הוגש כתסריט בהוליווד היה נפסל בתור קיטש שאינו עובר מסך. כל מנהיג חדש שמתמנה באיראן מתחסל על ידי הישראלים תוך עשרים וארבע שעות. על השאלה מה בדבר הייעוד התנ"כי מן הנילוס ועד הפרת "שזה למעשה כל המזרח התיכון", עונה האקבי בפשטות: אם הם ירצו - למה לא?
ואם אין מכירים את יד ה' המכוונת את המאורעות, גם אין שואלים מה ה' מצפה מאתנו, ומוחמצת ההזדמנות ההיסטורית להיגמל מהדבקות התמוהה במצוות "לא תכבוש" שהמציאו אחינו השמאלנים, ובגבולות מלאכותיים שאינם לא מדאורייתא ולא מדרבנן. חבלי ארץ שלמים נופלים בידינו, האויב המרושע בורח, ולדאבוני אין התעוררות ממשית וסוחפת אפילו במחננו לפרוץ את הגדרות, לשוב לגוש קטיף, ליישב את חבל עזה, את הגליל הצפוני והלבנון שמעבר לקווי הגבול המפותלים שחילקו ביניהם הכובשים האנגלים והצרפתים לפני יותר ממאה, ואת הבשן המצפה לנו ריק מיושביו.
אסור שכל הדברים העצומים שעברו עלינו יהיו עוד 'סבב', אסור להשאיר את מעשי ה' חסרי משמעות. חובה עלינו לפעול במרץ כמו שידענו לעשות אחרי מלחמת השחרור בכל אזורי הארץ שכבשנו, כמו שזכינו לעשות בגולן במלחמת ששת הימים, כמו שזכינו להתנחל ביהודה ושומרון באתערותא דלתתא של רבים, וכמו שיודעים כיום לעשות במסירות רבה אנשי הגבעות והחוות. בהגדה של ישראל אלדד נאמר שהלקח העיקרי מיציאת מצרים ומחוקת הפסח הוא שבעניני גאולה אסור בשום אופן להחמיץ וחובה לעשות הכל כדי למצות. ההיסטוריה קוראת לנו ומתחננת בפנינו, להכיר במעשי ה' ולהודות לו בפה מלא, לחזק את האמונה ולרוץ להרחיב וליישב את מרחבי ארצנו.