השיח האסטרטגי סביב איראן נוטה להתמקד בספירת טילים, בטווחים של כטב"מים ובניתוח הסיכוי להיפוך קנים בצבא או במשמרות המהפכה.
אלו שאלות חשובות, אבל הן מספרות רק חצי מהסיפור. כדי להבין את עומק המלכוד שבו נמצא משטר האייתוללות כיום, עלינו להביט לא אל מחסני הנשק, אלא אל המאזן הכלכלי ואל החוזה החברתי המדמם שבין השלטון לעם.
עוצמה של מדינה לא נמדדת רק ביכולת להסב נזק, אלא ביכולת להחזיק מעמד לאורך זמן. כל התעצמות צבאית של איראן או ניסיון להקים מחדש את ארגוני ה"פרוקסי" שלה שספגו מכות אנושות, דורשים כסף - והרבה. גם אם הסכם מדיני כזה או אחר יפשיר נכסים איראניים, מדובר בטיפה בים לעומת עלויות השיקום של נזקי המלחמה שם. המשמעות: כל ריאל שיצא על טילים או על שיקום חיזבאללה, הוא ריאל שלא יופנה לשיקום התשתיות, הגשרים והערים שספגו נזקים אדירים במהלך המלחמה. זוהי משוואת מחירים שבטווח הארוך תוביל לאחד משני דברים: שימור הנחיתות הצבאית של איראן, או קריסת המשטר.
עוד לפני שהחלו חילופי המהלומות הישירים, איראן כבר הייתה בנקודת רתיחה. בצורת קשה הביאה את המשטר לשקול להעתיק את מיקומה של עיר הבירה בשל מחסור במים. במקביל, הסנקציות האמריקאיות הובילו לאינפלציה חסרת תקדים שהפכה מוצרי יסוד למותרות ושהציתה מחאות ענק. הדיכוי האלים של המחאות על-ידי המשטר - מעל 30 אלף אזרחים שנרצחו תוך יומיים - הוביל חלק גדול מהציבור להרגיש שאת המחיר הכבד הוא כבר שילם.
כשזה קורה - מחסום הפחד נשבר: כשאדם מרגיש שאין לו יותר מה להפסיד, הוא מפסיק לפחד מהמשטר. הציבור האיראני מבין שחייו מוקרבים על מזבח שאיפות אזוריות שלא מביאות לו לחם או מים, והמרחק בין המרמור הזה לבין התפרצות רחבה הולך ומתקצר.
לזה צריך להוסיף את האיום הגדול ביותר על שלמות המדינה: המיעוטים האתניים. איראן אינה לאום מגובש אחד. כחמישית מאזרחי המדינה הם אזרים, וכעשרה אחוזים הם כורדים. ישנם דיווחים על כך שארה"ב חימשה כורדים בצפון המדינה. אם זה נכון, מדובר בסיוט אסטרטגי עבור טהראן, משום שהם מעבירים את חזית הלחימה מהשמיים הרחוקים אל החצר האחורית. אם המשטר ימשיך להשקיע בחוץ במקום להפנות תקציבים לפריפריה המוזנחת, הוא ימצא את עצמו מהר מאוד מול מלחמת אזרחים או הפיכה שתפרק את המדינה מבפנים.
ההנהגה בטהראן ניצבת כעת בנקודת הכרעה היסטורית, שבה היא חייבת לבחור בין שתי חלופות סותרות: המשך ההשקעה בחימוש ובהתעצמות אזורית, או הפניית המשאבים לשיקום האזרחים והתשתיות בתוך איראן.
עבור ישראל, המצב הזה הוא "Win-Win" אסטרטגי. אם המשטר יבחר להמשיך במירוץ החימוש, הוא יאיץ את הקריסה הכלכלית ואת הסיכון להפיכה פנימית שתפיל אותו. אם יבחר להשקיע באזרחיו כדי לשרוד - זה יהיה על חשבון השאיפות האזוריות שלו, והוא יאלץ לזנוח את ארגוני ה"פרוקסי" שלו, ולפגוע בתקצוב שלהם. בכל מקרה, הימים שבהם טהראן יכלה לממן טרור ובו-זמנית להחזיק את העם שקט עברו מן העולם. כעת, כל בחירה שתעשה איראן מקרבת אותה לסוף הדרך כפי שהכרנו אותה.
בשחמט, המשחק שמקורו בפרס העתיקה, איראן מוצאת את עצמה בעמדה כמעט חסרת מוצא - לא 'מט', אבל כבר קרובה מאוד ל'שח'. המתקפות הישראליות והאמריקאיות לא סיימו את המשחק, אבל הן צמצמו את האפשרויות על הלוח לרמה שבה כל מהלך נראה כמו דחייה של הבלתי נמנע.
הכותב הוא קצין במיל' באמ"ן, מועמד במחוז מישור החוף בליכוד