הביטוי 'אחרי מות קדושים אמור', לקוח מתוך המילים הפותחות את פרשות השבוע -אחרי מות, קדושים ואמור.
המשמעות שאנשים נותנים לביטוי הזה היא שאחרי שאדם הולך לעולמו, אומרים עליו רק דברים טובים ושבחים, ולא מזכירים דברים לא חיוביים שהנפטר קשור איתם.
'אחרי מות'- אחרי שאדם מת, 'קדושים אמור'- מדברים עליו רק את הדברים החיוביים שהיו בו.
בשבוע שלאחר יום הזיכרון ויום העצמאות נחשפנו וצפינו בכל כך הרבה סרטים, תוכניות, תמונות, שירים וסיפורים על דמויות מופלאות של גיבורים, צדיקים וקדושים. כל סיפור יותר מרגש ומדהים מקודמו. דרך הסיפורים אתה פתאום מגלה את עולמם של הנופלים - כמה היו נשמות טובות, עם לב זהב, כמה היו מוכשרים- כתבו שירים, הלחינו, צילמו.
כמה היו חברים טובים מלאי נתינה, רגישות ואהבת אדם, כמה היו ילדים טובים להוריהם, פתאום מתגלה כל הטוב שהיה בהם, כל הכישרונות והרגישויות שהיו חבויות בהם- ורק עתה- לאחר פטירתם- הכול מתגלה ויוצא החוצה. ממש אחרי מות- קדושים אמור.
ואני מהרהר ביני לבין עצמי הרהורים של השבוע הטעון והרגיש הזה- וחושב-
איפה היה כל הטוב הזה כשהם היו בחיים? הרי הם לא התחילו להיות כאלה טובים רק אחרי מותם- אז איך זה שבחייהם לא ראינו ולא שמענו?
ההיפך- רק שמענו קיטורים וטענות על הנוער, ועל הדור הזה, על איכויותיו הירודות ועל חייו הרדודים מלאי האגו האינדיבידואליזם והעכשוויות- והנה פתאום מגיעים הימים הללו של זיכרון ועצמאות- וחלל האוויר מתמלא בסיפורים מדהימים על האיכויות, המידות, הערכים והחיים של החללים.
לכאורה- קושיה. אבל רק לכאורה. כי באמת- החבר'ה האלה היו כך לא רק לאחר מותם-
אלא גם בחייהם. עובדה. הם היו כך- רק אנחנו לא ראינו. לא תמיד יש לנו כחברה וכפרטים את היכולת לפרגן, לראות את העומק מתחת לשטחיות, את הרגישות מתחת למעטה החספוס, את הנעימות מתחת לציניות. אנחנו מתכסים ומתעטפים בפוזה ישראלית צברית מחוספסת ולא מצליחים לראות את כל הטוב הרובץ כמו כל אוצר- אי שם במעמקים של הנשמה. רק אחרי מות- כשכל הפוזה מתקלפת, ואנחנו ניצבים מול הנשמה נטו- פתאום אנחנו מגלים-
איזה אוצרות של קדושים ומתוקים חיו בינינו.
האתגר הגדול הניצב בפני כולנו הוא איך אפשר להפוך את היוצרות אצלנו, במערך המחשבות והתובנות שלנו- ולהתחיל לחיות מתוך ראיה של 'לפני מות - קדושים אמור'. לא לחכות אחרי מות כדי לראות את כל הטוב הזה שהיה איתנו, כדי לגלות פתאום את כל התגליות האנושיות הללו, אלא לפתח ראיה פנימית שלנו- אישית, חברתית, תקשורתית, חינוכית וציבורית- שתאפשר לנו לראות את כל המציאות ואת כל החבר'ה הצעירים והמוכשרים הללו- כמה הם כולם אהובים מוכשרים רגישים וצדיקים- עוד לפני מות. כבר אז לגלות כמה הם 'קדושים- אמור'.
הרבה טוב ורוך עטוף בעצב ורחמים צף ועולה בשבוע הזה בחלל החיים הישראליים. הציניות נדחקת מעט הצידה ואת מקומה תופסת ציונות, אהבת ארץ, חיבת מולדת, סחבקיות ישראלית מקסימה, מלווה בכרס ישראלית משתפלת, בנפנופי מנגל עשנים על אי תנועה ירוק, בהתכנסות מחובקת סביב הקברים, בביקורים אצל המשפחות, במוזיקה ישראלית פול ווליום, בפקקים אין סופיים, במתיקות ישראלית טיפוסית דביקה שאין לה אח ורע בעולם.
מכל חג אנחנו משתדלים לצאת עם משהו. לקחת איתנו משהו. מהימים הללו של זיכרון ועצמאות, אולי נשכיל לקחת את היכולת לראות מעלת חברינו ולא חסרונם, ולהצליח לראות עוד לפני מות- את הקדושה והקדושים.