יום העצמאות נושא עמו שכבות שונות של משמעות: תודעת ריבונות, זיכרון, הודיה על הקיים ועל הנסים הגדולים, וגם מבט מפוכח על הדרך הארוכה של עם ישראל שעדיין נמשכת.
עבור חלקים רחבים בציבור הישראלי, היום הזה נוגע בשאלה עמוקה יותר על מקומו של המאורע המכונן - הקמת המדינה היהודית - בתוך הסיפור הארוך של שרשרת הדורות. בתוך המרחב הזה נוכחת גם התפישה כי מדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו", המעניקה למהלכים המדיניים והלאומיים עומק נוסף ומשייכת אותם לרצף מתמשך של ציפייה, תפילה והגשמה, כפי שהוא עולה גם מתוך שירתם של משוררי הדורות, ובהם רבי דוד בוזגלו.
רבי דוד בוזגלו (רד"ב), מגדולי משוררי יהדות צפון אפריקה במאה העשרים, כתב על מדינת ישראל כמי שחי בתוך מסורת ארוכה של כיסופים לציון וידע לזהות בתוך האירועים את פעימתו של מהלך עמוק ורחב יותר. שיריו על ירושלים, על מלחמות ישראל, על חיילי צה"ל, על המקומות הקדושים ועל עצם התקומה הלאומית, מלמדים כי בעיניו מדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה ממש, שאמנם מגיעה קמעה קמעה במעלה הדרך המאתגרת, אך היא תחנה רבת משמעות במסע עתיק של עם השב אל ארצו, אל שפתו, אל זיכרונותיו - ובעיקר אל ייעודו.
בארבעה עשר שיריו של רד"ב על מלחמות ישראל, ובייחוד סביב מלחמת ששת הימים ותוצאותיה הפוליטיות והגיאוגרפיות, ניכרת רגישות עמוקה למתח שבין חרדה קיומית לבין תחושת רווחה לאחר הניצחון. הוא מתאר את הפחדים שקדמו למלחמה לצד תחושת ההקלה וההתעלות שבאה בעקבותיה. מחד הוא מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, ומאידך מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב החפצים בהשמדתנו ולבסוף הובסו ונסו על נפשם.
"זכנו לבנות ירושלים"
הפיוט "ירושלים עיר הבירה" מבטא היטב את ממד הכיסופים. תוכנו מלמד כי ייתכן וחובר קודם מלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים. זוהי מעין עתירה לזירוז הגאולה, שבמבט לאחור ניתן לזהות בה את המתח שבין מציאות חסרה לבין ציפייה להתגשמות. סימנים לכך מצויים בעיקר בשתי המחרוזות האחרונות בשיר, בהם רד"ב פונה בבקשת עזרה וסיוע בבניית העיר:
'דָּר מָרוֹם שֹׁוכֵן / עֶזְרָתְךָ לָנוּ תֵּן / רַחֲמָן כָּמוֹךָ, אֵין / נִמְצָא בְּעֵינְךָ חֵן // אֲדוֹן עוֹלָמִים / מָלֵא רַחֲמִים / זַכֵּנוּ לִבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם'. הרמיזה ל'ברכת הרחמן' מחדדת את רצון העם וכמיהתו באיחוד חלקי העיר ושיקומה, רצון המתעצם עם בקשת הנקמה באויביו: 'הַשְׁפֵּל אֶת אוֹיְבֵינוּ / הַקָּמִים עָלֵינוּ / וּנְקֹום נִקְמָתֵנוּ / מִיָּד שְׁכֵנֵינוּ // נֵשֵׁב לָבֶטַח / אָבוֹת עַל בָּנִים / תִּבְנֶה חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם'.
רד"ב ראה עצמו כנציג המנהיגות הרוחנית של הקהילה, המנהל את הדו-שיח האלגורי שבין כנסת ישראל לקב"ה, דו-שיח של עידוד ונחמה, עתירה ותחינה.
אחד השירים היותר משמעותיים בשירת רד"ב, הוא הפיוט "אורו בת ציון עיניך", בו נותן המחבר להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, תוך נשיאת תפילה לשיקום מעמדה הרוחני, לרבות החזרת עבודת בית-המקדש למקומה. פיוט זה כבר נכתב מתוך מציאות של שינוי עם החזרה למקומות שנמנעו מן היהודים במשך שנים. יחד עם זאת, גם בשיר זה לא מדובר בתיאור רגעי בלבד. ההתרגשות מהניצחון משתלבת בתפילה להמשך התהליך, לשיקום רוחני ולכינון סדר חדש.
הפיוט נפתח בשורה: 'אוֹרוּ בַּת-צִיּוֹן עֵינַיִךְ / יוֹם בּוֹ שִׁמְשֵׁךְ עָלְתָה / וּכְשׁוּלֵי פָּארוּר נֶהֶפְכוּ / פְּנֵי חוֹבְלֵנוּ'. רד"ב מעלה על נס את שמחתם, התאוששותם והחייאת רוחם של תושבי ירושלים, ביום עליית העיר לגדולה, הוא יום שחרור העיר משליטת הצבא הירדני, תוך תיאור חרפתו ובושתו של צבא האויב, כתוצאה מכישלונו מול חיילי צה"ל.
רד"ב שהיה ער לעוצמת הדימוי המתפתח, משתמש בו לצורך העצמת תחושת הבושה של האויב ואכזבתו לנוכח מפלתו: 'תּוֹחֶלֶת צָרִים חוֹנַיִךְ / נִכְזְבָה וְכָלְתָה / כָּל-עֻמַּת שֶׁבָּאוּ הָלְכוּ / מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ'. הביטוי 'מִקּוֹל יוֹבְלֵנוּ' שפירושו 'קול השופרות שלנו' קושר את ניצחון צה"ל במלחמה לכיבושי יהושע ביריחו, למלחמות גדעון ולשרשרת ניצחונות גיבורי המקרא. בעקבות הניצחון עולה מעמדה של ירושלים וחוזר ונקשר הקשר בין עם ישראל לבירתו הנצחית:
וְעַל הָרַיִךְ / יְרוּשָׁלַיִם
וּבִשְׁעָרַיִךְ / עָמְדוּ רַגְלַיִם
רַגְלֵי דְּרוֹרַיִךְ / טְהוֹרֵי שׁוּלָיִם
יוּקַם עַל שִׁלְטוֹנֵךְ / לָנֶצַח עַל הַר מוֹר
כֹּהֲנֵךְ וּסְגָנֵךְ / יָרִיעוּ שִׁיר מִזְמוֹר
עַל כַּנֵּךְ דּוּכָנֵךְ / הַהַלֵּל שָׁם נִגְמֹור
הקשר ל'שירי המעלות' בתהלים ניכר היטב בשיר זה, ויחד עם שרשרת הכינויים 'נוֹשְׂאֵי דִּגְלֵנוּ' ו- 'דְּרוֹרַיִךְ / טְהוֹרֵי שׁוּלָיִם' לחיילי צה"ל טהורי המידות, אשר קראו דרור לירושלים - ניתן לעם ישראל האות לשוב ולפקוד את הר הבית.
אחד המאפיינים הבולטים בשירת רד"ב הוא החיבור בין שכבות זמן שונות. הדימויים, הלשון והמבנים הפיוטיים שואבים משירת ספרד, משירת ארץ ישראל הקדומה ומשירת הבקשות, ובכך יוצרים תחושה שההווה נטוע בתוך עבר רחוק שאינו מתפוגג. כאשר הוא מתאר את חיילי צה"ל כ"נושאי דגלנו" או כמי שקראו דרור לירושלים, הוא אינו מסתפק בתיאור צבאי, אלא מציב אותם בתוך רצף של דימויים מקראיים והיסטוריים, המעניקים לפעולתם משמעות רחבה יותר.
ארץ חמדת אבות
התוצאות המדהימות של מלחמת ששת הימים והמפגש המחודש עם המקומות הקדושים יצרו תחושה של נס המשתקפת בשיריו. החזרה למערת המכפלה, לקבר רחל, לקבר יוסף ולכותל המערבי מוצגת כהתרחשות שיש בה ממד של התגשמות חלום הדורות.
עוֹד שָׁפְרָה לָנוּ נַחֲלָה / בְּחֶבְרוֹן הַמְּהֻלָּלָה
וּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה / מַצֶּבֶת רָחֵל אֵם הַסְּגֻלָּה
עִם יוֹסֵף רַב הַמַּעֲלָה / אַף כֹּותֶל מַעֲרָבִי לִתְפִלָּה
עַד יָקִים בֵּית זְבֻולָהּ / אֵל גָּדוֹל נוֹרָא עֲלִילָה (מתוך הפיוט 'יום ימלוך עבד ליצרו')
רד"ב נתן דרור לרגשותיו העצומים בנאום שנשא בערב יום העצמאות תשכ"ח בבית שאן, ובו התמקד בנס הגדול של הקמת מדינת ישראל וברצון ה' החפץ להיטיב לעמו:
"יש לזכור כי לא על מגן נעשו נסים לדלתותינו שלא נפתחו בפני האויב. ולא על חינם זכתה שארית ישראל להוציא את המוחזקים בה מאז ומקדם ולשבת עצמאית במקומה, אם לא למען עשות רצונו יתברך כרצוננו בעבודת לב טהורה ורוח נכון ובמשמעת גמורה לקדושים אשר בארץ, אחרת אי אפשר להאמין כי זכות זו ששמה עצמאות תקום לנו למקנה לדורות עולם... אני תפילה כי תהיה אמת זו מגמתנו, והדרך לעבודת בוראנו וקיום מצוותיו תהיה סלולה וכבושה לנו ולכל הבאים אחרינו, מעתה ועד עולם, אמן, כן יאמר ה".
רבי דוד בוזגלו, איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, הצליח לעלות אליה רק בסוף ימיו. בשירתו ובפיוטיו ניכר כיצד המעבר מן הכיסופים אל המפגש עם הארץ והמציאות בה העמיקו את חיבורו היצוק לשיבת ציון ושאיפה להיפרד מן הגלות. הדימויים, הלשון והחיבור למקורות מלמדים על תודעה הרואה בהתרחשויות הגדולות של זמננו חלק מתהליך ארוך, שבו זיכרון הדורות, האמונה והמעשה נפגשים וממשיכים זה את זה. רד"ב ידע כי גם השמחה על הקיים וגם המודעות לאתגרים מקבלות מקום אחד. דווקא בימים הללו, שבין זיכרון לעצמאות, קריאה בשירתו מזמינה התבוננות על מה שנבנה כאן כחוליה נוספת בשרשרת, שנושאת עמה מחיר, זיכרון ואחריות לכך שהמסע טרם הושלם.
ד"ר יוסי בן שבת הוא חוקר שירה, פיוט ויהדות צפון אפריקה, ומרצה באקדמית חמדת, מכללה לחינוך בשדות נגב