בעולם אוטופי הדיפלומטיה היא כלי מרכזי ומשמעותי בתוך התנהלות של אי ודאות. הנחת היסוד היא שהמלחמה היא כלי (משמעותי) שמטרתו להביא להישגים מדיניים ולאורך זמן.
במקרה שלנו: הפלת/הכרעת (מחקו את המיותר) המשטר האיראני הנוכחי או לפחות - להביא להכחדת תכנית הגרעין היות ואיראן מעצמה המאיימת על העולם הליברלי.
בעידן המודרני, כשאי-ודאות גוברת בזירה הבינלאומית כבר לאורך שנים, הן באירופה, הן במזרח הרחוק ובטח במזרח התיכון, הדיפלומטיה משמשת ככלי חיוני להתמודדות עם האתגרים. אז למה השיחות שניהלה ארצות הברית עם איראן בפקיסטן בסוף השבוע האחרון הן "כרוניקה של מוות ידוע מראש?"
האירועים באזור המזרח התיכון מתפתחים בקצב מואץ, ועצם השיח בין המדינות משקף את התובנה שהדיפלומטיה היא הדרך היעילה ביותר לצמצם סיכונים ולהתמודד עם אי-ודאות גיאופוליטית משמעותית. כל זה מגיע לאחר ימים רבים של לחימה בעלת אופי עליונות מוחלט של ארה"ב וישראל שכללה פגיעות משמעויות באיראן, גרימת נזק כלכלי וצבאי משמעותי עבורם.
האיראנים מהצד השני פגעו במגוון רחב של מדינות ותשתיות במזרח התיכון, ירו טילים ללא הפסקה (גם) על מדינת ישראל ולא הפסיקו לאורך כל הלחימה להפתיע ביכולתם להמשיך לתפקד ולשרוד את המתקפה האגרסיבית והמדויקת שהעולם ראה במאה הנוכחית.
הדיפלומטיה מאפשרת למדינות להבין את מציאות המצב מבעד לעיניים של השותף השני. באמצעות דיאלוג פתוח וכתיבה של חוקים וכללים חדשים, נוצרות הבנות שמעצבבות את הדרך לעתיד שבו שיתוף פעולה יכול להיות אפשרי.
כולם ניסו לעצור את המתיחות והמלחמה שלכאורה החלה סביב תכנית הגרעין, בפועל המאיץ לשיחות ככל הנראה היה דווקא נושא מיצרי הורמוז שהשפעתם הכלכלית הועצמה בעקבות המלחמה. הדיפלומטיה אפשרה למעורבים להציג עמדות, להבין את ההנחות שעמדו בבסיס התנהלותם, ולברר אפשרויות לקידום שיחות והבנה לטובת סיום המלחמה, במילים אחרות: "איפה הסולם שנרד מהעץ?"
במקום להמשיך לסיחרור האיומים הצבאים, הדיפלומטיה העניקה לכאורה פלטפורמה לעוצמה של תקשורת, שיכולה לכאורה להוביל להסכמות ולפתרונות בתחום הביטחוני והכלכלי.
ההבנה שדיפלומטיה יכולה להוביל להישגים, בטח לאחר תקופת מלחמה עצימה, הרושם שנוצר בעין ציבורית ובדגש לעיתוי זה שה"עסק תקוע" הביאו בסופו של דבר למרות המלחמה העצימה לשיח בין האויבים.
ולאחר האופטימיות והאוטופיה נכון להמשיל את השיח הנוכחי לתקופה אחרת בהיסטוריה: נניח שכחודשיים לאחר הפלישה לנורמנדי בשנת 1944 כשהמגמה הייתה ברורה - בעלות הברית בדרכן לניצחון צבאי על גרמניה הנאצית, באותה נקודה בדיוק היו עוצרים מנהיגי העולם החופשי וברה"מ ומייצרים סוג של מו"מ עם גרמניה והיטלר. נשמע תלוש?... די מקביל לימינו.
הסיבות המרכזיות לכך שאין באמת סיכוי בשלב הזה לפתרון דיפלומטי הם הפער התפיסתי בין העולם הליברלי אותו מייצגת ארה"ב לבין משטר אידאולוגי שבעקביות "בועט בדלי" ועיקש באופן בו הוא רואה את המציאות והנרטיב בו הוא מאמין. העולם מבחינתו מתחלק לכופרים ומאמינים והם... מאמינים ולא משנה מה יקרה, הם ינצחו, הם כבר מנצחים או ניצחו. את אותה המגמה אגב אנו רואים כבר שנים אצל השלוחים האיראנים בעזה ובלבנון. בכל מציאות אחרת והבנתה הם היו בונים ומשקמים את החברה האזרחית בתקציבי העתק שהועברו אליהם. אבל, הם בחרו לאורך שנים אחרת: להתחמש למטרה אחת - השמדת ישראל.
בתווך הזה אנו כאזרחי מדינת ישראל נדרשים להפנים שאי הודאות תלווה את התקופה הקרובה והעתיד הצפוי וכחלק ממוכנות מנטאלית אל לנו להיות מופתעים מחזרת הלחימה אולי אפילו בימים הקרובים.
הכותב הוא סא"ל במיל' בחיל האוויר, מרצה, יועץ ומומחה לניהול במשברים ומחבר הספר "עשן של אי-ודאות"