רס"ר (במיל') אהרון, חברו של סרן (במיל') עמית לוי, המפקד הנערץ של הצוות מלוחמי גדוד 551, מספר באולפן ערוץ 7 על האיש שהיה עבורם הרבה מעבר למפקד - הוא היה המצפן והאור של היחידה כולה.
בשיחה עם הדר מילר לרגל יום הזיכרון הוא משחזר את רגעי הקרב האחרונים של מי שזכה לכינוי "המכבי של הצוות".
"אחד הדברים הבולטים בנפילה שלו - שהוא נפל בנר ראשון של חנוכה - וזה סמלי כי הוא היה המכבי שלנו. המגדלור של הצוות", אומר אהרון.
עמית נפל במהלך תעסוקה מבצעית מורכבת בציר נצרים לאחר שלא היה מוכן לוותר על המבצע, שהוגדר כמשימה בעלת חשיבות עליונה בהקשר של החטופים: "המבצע הזה היה מאוד חשוב ללוי. זה היה מבצע בהקשר של החטופים, ולוי אמר לנו, עוד כשהתכוננו אליו, שגם אם נהיה בבית - הוא יחזור במיוחד בשביל המבצע הזה".
ברגע האמת, עמית פעל כפי שחינך את לוחמיו - מהחזית: "כשנכנסנו אל אחד הבתים, עמית היה ראשון, למרות שבתורת הלחימה, הוא לכאורה אמור להיות שלישי בכוח. הוא פתח את הבית ראשון - וכדור אחד פגע לו ישירות בלב. הוא נפל ונהרג במקום".
גם ברגעי האובדן הקשים, רוחו של עמית הדריכה את הצוות. "לא היה ברור מיד שהוא מת. אחרי כמה רגעים הוא כבר הפסיק להגיב בעצם. דבר ראשון, כמו שלמדנו - קודם כל להחזיר אש, לתת מכת אש מאוד חזקה, לדחוק את האויב אחורה. תפקדנו שם יחסית טוב", נזכר אהרון.
עמית היה ידוע בגישתו הייחודית והאופטימית לשירות המילואים. אהרון מספר על הודעת הוואטסאפ הראשונה מהמפקד: "המשפט של לוי היה 'אין משהו יותר טוב מהמילואים'", מספר חברו הלוחם והסביר את כוונתו של לוי: "גם יש לך חופש מהעבודה, חופש מהשגרה, גם אתה עם החברים הכי טובים שלך וגם אתה מקבל כסף מהמדינה".
החיבור בין השניים היה מהיר ועמוק. כבר ב-7 באוקטובר, עמית סימן את אהרון, "לוי הגיע אליי עוד בשבעה באוקטובר וביקש ממני שאני אהיה הקשר שלו, שזה בעצם הצמד. במלחמה אנחנו נלחמים כצמדי ברזל, שלכל אחד יש את הבן זוג שלו בתוך הצוות, שלא עוזבים אותו". החיבור היה כה מהיר, שבימים הראשונים של התמרון עוד התבלבלו בשמות, אך הלבבות כבר היו מסונכרנים.
כיום, לוחמי הצוות נושאים עמם צמיד וחולצה עם המשפט המצמרר שעמית הביא לערב הגיבוש האחרון שלהם: "קול קורא והלכתי, הלכתי כי קרה הכל".
המשפט, שהונצח על ידי אלמנתו חן, הפך לצוואת הצוות. "נראה לי שזה היה לוי. פשוט, להתייצב איפה שצריך, מתי שצריך, לא כי זה הדבר הכי פשוט, אלא כי זה הדבר הכי נכון".
אהרון משתף בקשר המיוחד שנשמר עם חן וארבעת הילדים: "בפעם הראשונה שהגעתי אליהם, היה לי מאוד קשה לאחר מכן. בשאר הפעמים אני מרגיש שאני יותר מקבל כוחות כשאני אצלה מאשר נותן. כאילו בפעם האחרונה שהייתי אצלה ממש יצאתי משם ופשוט יצאתי הרבה יותר חזק משנכנסתי".
כשאהרון נשאל כיצד הוא מתמרן בין לימודיו כסטודנט ליהדות ופילוסופיה לבין השכול והמילואים שנמשכים, הוא מודה בכנות: השאלה "איך חוזרים לחיים" נותרת פתוחה, מהדהדת בקרב דור שלם של לוחמים. "שאלה טובה. אני חושב שאני שואל את השאלה הזאת עדיין. אני חושב שכל הדור שלנו שואל את השאלה הזאת. חתיכה אחרי חתיכה, צעד אחרי צעד".
עבור אהרון וחבריו לצוות, החזרה למילואים אינה רק חובה אזרחית, אלא דרך להנציח את עמית. "חשוב לנו להמשיך את דרכו ובזכותו ברור לנו מאוד איך ממשיכים", הוא מסכם.