יום ב' באייר הוא יום השנה לפיצוץ הרימון שהביא למותם של שני לוחמי המחתרת, משה ברזני ומאיר פיינשטיין ז"ל. על האירוע ועל הנאום המכונן של מנחם בגין שנים לאחר מכן, שוחחנו עם הרצל מקוב, עד לא מכבר ראש מרכז מורשת בגין.
"ההוצאות להורג של לוחמי מחתרת היו מאוד משמעותיים ודרמטיים בישוב", אומר מקוב ומציין כי הכוונה להעלות את פיינשטיין וברזני לגרדום הגיעה לאחר תקופה בה לא היו הוצאות להורג של אנשי מחתרת, וזאת כחלק מהניסיון להרגיע את הישוב, תקופה שבה היו גם מקרים בהם ניתנו חנינות למי שנגזר עליהם הוצאה להורג. בנוסף, מציין מקוב, השניים תוכננו לעלייה לגרדום בבית הסוהר בירושלים, בניגוד להוצאות קודמות להורג שאותן הקפידו הבריטים לבצע דווקא בכלא עכו.
"שם, בבית הסוהר לאסירי המחתרות, בעיקר אצ"ל ולח"י, בתא הנידונים למוות ישבו שניים במדים האדומים, מאיר פיינשטיין, שנתפס בבריחתו לאחר פיצוץ תחנת הרכבת בירושלים, הוא נפצע קשה, המשיך בנהיגה, הציל את חבריו אבל נתפס, ומשה ברזני איש הלח"י שנתפס אחרי פעולה בירושלים. שניהם נדונו על ידי בית המשפט הבריטי להוצאה להורג בתלייה".
ממשיך מקוב ומזכיר: "שני הלוחמים הללו סירבו להגיש בקשת חנינה כי הם אמרו שעצם בקשת החנינה היא הכרה בסמכותם של בתי המשפט הבריטיים והשלטון הבריטי כאן. היו לחצים מצד המשפחות וגורמים בישוב אבל הם סירבו. מתוך אותה עמדה הם החליטו שהם לא רוצים לתת לבריטים את התענוג להוציא אותם להורג", מה שהוביל לרעיון ההתאבדות המשותפת זמן קצר לפני העלייה לגרדום.
מקוב מספר ומזכיר את איש המחתרת אליעזר בן עמי בעל ידי זהב שישב אז בכלא ו"אמר שהוא יצליח להכניס לכלא רימון בתוך תפוז והבריטים לא יוכלו לזהות את זה. אליעזר בידיו האמונות הסווה את הרימון בתוך תפוז. התכנית הייתה לקחת את הרימון לתא ההוצאה להורג ושם להתפוצץ עם הבריטים בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים'".
על התכנית ידע הרב אריה לוין, רב האסירים, "שניסה לשכנע אותם שלא לעשות את הדבר הזה כי זו התאבדות האסורה על פי ההלכה היהודית. הוא לא הצליח לשכנע אותם, ולכן אמר שהוא לא יוכל ללוות אותם בתהליך הזה. במקומו הגיע הרב גולדמן שלא היה בסוד העניין. בערב שלפני הוא אמר להם שהוא יבוא לפנות בוקר ללוות אותם כי הוא 'רוצה שהם יראו ברגע האחרון פני אוהב ולא פני אויב'. הם לא רצו לספר לו על התכנית מחשש שיספר לבריטים". הם מנסים להניא אותו מכוונותיו ללוות אותם, אך לא הצליחו. הרב גולדמן הבהיר שבכוונתו להגיע לפנות בוקר.
משום כך ברגע האחרון מחליטים השניים לשנות את התכנית "ומחליטים להתאבד בתא שבו הם ממתינים. לפנות בוקר, לפני שהגיעו לקחת אותם, הם חיבקו אחד את השני, שמו את הרימון בין ליבותיהם, שרו 'אדון עולם' ופוצצו את הרימון. חלק האסירים האחרים כבר ידעו על מה מדובר, היו ביניהם שותפי סוד כמו אליעזר בן עמי ומי שהיו מעורבים בהברחה, והם הצטרפו לשירה".
על השפעת האירוע על מנחם בגין מספר מקוב כי עבורו היה מדובר בסמל לתקומה כאשר יהודים, מזרחי ואשכנזי, נלחמים יחד למען שחרור האומה זמן קצר אחרי השואה. "כל החלקים של עם ישראל נלחמים. הוא מדבר על כך לא פעם ומבקש שיקברו אותו לאחר מותו בהר הזיתים, ליד קברם של פיינשטיין וברזני. הוא כתב את זה עוד לפני שהפך לראש ממשלה וחיזק זאת כראש ממשלה, כאשר יש לו מקום מכובד בהר הרצל".
מקוב מספר כי בגין הפקיד צוואה בידיו של מזכירו ויד ימינו, יחיאל קדישאי ז"ל, ובה כתב 'בבוא היום עשו שאוכל להיקבר ליד קברם של מאיר פיינשטיין ומשה ברזני'. המכתב נותר חתום וסגור בידיו של קדישאי שלא פתח אותו כנאמן להוראתו של בגין ולפיה המכתב נועד לאחרי 120 שלו. כאשר נפטרה רעייתו של בגין, עליזה ז"ל, בשנת 82' שאל קדישאי היכן לקבור אותה ובגין תהה על השאלה לאחר שכתב על כך במכתבו. קדישאי סיפר לו שלא פתח את המכתב שנועד רק לאחרי 120.
בדרך פלא התברר כי אכן ליד קבריהם של ברזני ופיינשטיין נותרו שני קברים פנויים שהיו לקבריהם של מנחם ועליזה בגין.
מקוב חוזר לנאום המפורסם בכיכר מלכי ישראל דאז, להתרגשות שבה ביטא בגין את תחושותיו כשהוא מפרט את קורות הסיפור כולו, וכצפוי היו מי שהאשימו אותו שהוא עושה שימוש בשד העדתי למטרות פוליטיות, אך הטענה, אומר מקוב, הייתה מגוחכת שכן הנאום מגיע יממה לאחר העדתיות המובהקת בה התבטא דודו טופז כשקבע שהמזרחיים הם לכל היותר הש.ג. בעוד האשכנזים משרתים בסיירת.