למה ארה"ב מתרחקת מישראל?

הסקרים המתפרסמים בארצות הברית מצביעים לאחרונה על שחיקה ניכרת ברמת התמיכה בישראל - מגמה מדאיגה אשר מטבע הדברים אינה נעלמת מעיניו של הנשיא האמריקאי ומעוררת תהיות באשר להשלכותיה המדיניות והאסטרטגיות.

על רקע זה, שוחחנו עם קונסול ישראל בלוס אנג'לס לשעבר, יקי דיין, אשר מבקש להתבונן בתופעה בפרספקטיבה רחבה יותר. לדבריו, אין מדובר בתהליך נקודתי או ייחודי לישראל, אלא בביטוי למגמה גלובלית עמוקה: "בארצות הברית, כמו במוקדים רבים בעולם, אנו עדים להיחלשותו של המרכז הפוליטי ולהתחזקותם של הקצוות - הן מימין והן משמאל".

בתוך כך, הוא מדגיש כי אם בעבר שררה הסכמה דו-מפלגתית רחבה סביב התמיכה בישראל, הרי שכיום מתעצמים בתוך שתי המפלגות קולות קיצוניים, הנושאים עמם תופעות מדאיגות. "האנטישמיות, המאפיינת הן את השמאל הפרוגרסיבי והן את הימין הקיצוני, לצד מגמות אנטי-ישראליות מובהקות - פוגעות ישירות במעמדה של ישראל בזירה האמריקאית".

בהמשך לדבריו, דיין מצביע על פער תפיסתי עמוק בין המציאות הישראלית לבין האופן שבו היא נתפסת בעיני הציבור האמריקאי, ובייחוד בקרב הדור הצעיר. "העובדה שישראל מצויה במלחמת קיום אינה מובנת דיה לאמריקאי הממוצע", הוא מסביר, "ובעיני צעירים רבים ישראל נתפסת כמדינה שאינה חותרת לשלום, אלא מזוהה עם מיליטריזם". לכך מצטרפת, לדבריו, השפעתן המכרעת של הרשתות החברתיות, שבהן קולה של ישראל נדחק לעמדת מיעוט, ולעיתים אף מוקף בנרטיב עוין. בפלטפורמות מסוימות, כדוגמת טוויטר, "העמדה השלטת היא אנטי-ישראלית באופן מובהק, והדבר מתורגם לפגיעה תדמיתית מתמשכת".

גורם נוסף, לשיטתו, נעוץ במתרחש בקמפוסים האקדמיים בארצות הברית, שם מוזרמים משאבים כספיים ניכרים - בין היתר מקטאר - התורמים לליבוי מגמות אנטישמיות ואנטי-ישראליות. מכלול הגורמים הללו, כך הוא קובע, מתלכד לכדי תמונת מצב עגומה: "בקרב צעירים מתחת לגיל חמישים - וביתר שאת בקרב בני העשרים - רמת התמיכה בישראל מצויה בשפל מן הנמוכים שידענו מאז הקמת המדינה".

בהתייחס להשלכות הפוליטיות של מגמות אלו, ובפרט על הבית הלבן בתקופה רגישה שלפני בחירות האמצע, מעריך דיין כי קיימת השפעה ממשית על קבלת ההחלטות. "המלחמה באיראן אינה פופולרית בדעת הקהל האמריקאית", הוא מציין, "ויועציו הפוליטיים של הנשיא מפעילים עליו לחץ להביא לסיומה". עם זאת, הוא סבור כי מידת ההשפעה על Donald Trump עצמו מוגבלת יותר, בין היתר משום שאינו עומד לבחירה ומונע גם מתחושת שליחות רחבה יותר, "ואולי אף אלוהית, ליצירת סדר עולמי חדש".

לנוכח מציאות מורכבת זו, נשאלת השאלה האם בידי ישראל לשנות את המגמה. דיין משיב בחיוב זהיר: "שום תהליך אינו בלתי הפיך, אך מדובר במאמץ הדורש השקעה ממושכת ואורך רוח". לדבריו, יש הכרח בבניית מערך הסברה רחב היקף, בדגש על נוכחות אפקטיבית בזירה הדיגיטלית, לצד מהלכים אזוריים ארוכי טווח. "ההסברה אינה מותרות - היא חזית נוספת, המעניקה עומק אסטרטגי לחזית הצבאית והמדינית גם יחד".

לסיום, מבקש דיין להטעים כי האחריות אינה מתמצה בזירה הביטחונית בלבד. "בימים שבהם אנו מבקשים להיות ראויים להקרבתם של הלוחמים", הוא אומר, "עלינו לזכור כי המחויבות הזו חלה גם על המאבק על צדקת דרכנו בזירה הבינלאומית. אסור לנו להרפות - גם לא בחזית ההסברתית, אל מול הצביעות והאתגרים שמציבה המציאות הגלובלית".