52 שנים עברו מאז מלחמת יום הכיפורים אך יש משפחות שהפצע שפתחה אצלן המלחמה לעולם לא יתרפא.
אחד הנופלים במלחמה היה יוסף כחלון ז"ל ואחותו, ויולט גביזון, מתארחת בערוץ 7 ומספרת על דמותו של האח שהיה אמור לחגוג את שחרורו עם המשפחה - שנאלצה לשבת עליו שבעה ולהמתין חודשים ארוכה למידע על מציאת גופתו.
"יוסי היה בשבילי סמל להערצה והערכה" פותחת גביזון את השיחה. "אדם בעל מידות טובות, ש'ואהבת לרעך כמוך' היה המוטו שלו. הוא היה גבר חסון וגבוה, מדריך בנוער העובד, שכיבוד ההורים שלו היה יוצא דופן. הוא העריץ את אימא, נשק לידיה על כל ביס שהכינה לו. הוא היה כל עולמה".
אהבת הארץ הייתה טבועה ב-DNA של המשפחה, שעלתה מלוב והתיישבה באשקלון. ויולט נזכרת איך יוסי, כבר בגיל 14, השתוקק להיות חלק ממלחמת ששת הימים וצייר סמלי צבא בכל מחברותיו. כשהתגייס לשריון, גאוותו לא ידעה גבול, גם כששירת בחולות סיני הלוהטים והגיע הביתה רק פעם בחודש.
המכתבים ששלח מהחזית היו עדות לקשר המשפחתי העבות. "הוא הרגיש באמת שהוא האבא של המשפחה," משחזרת ויולט. "בכל מכתב הוא הקדיש משפט אישי לכל אחד משבעת האחים. 'ויולט, תמשיכי לשלוח חבילות כאלה יפות', 'אופרה, אני שמח לשמוע שאת עוזרת'. זה היה קשר חם ועוטף".
אך בצל האהבה, ריחפה כל העת החרדה של אימה - שראתה את השבר של חברה ששכלה בן טנקיסט במלחמת ששת הימים. "היא הייתה קמה בלילות, מיוזעת, וצועקת 'יוסי, יוסי שלי!'. היא חלמה שהטנק שלו עולה באש. הוא תמיד הרגיע אותה, שלח תמונות מחבק את החברים, אבל הלב שלה ניבא רעות".
ביום השלישי למלחמה התקשר יוסי בפעם האחרונה. "אימא, אל תדאגי, אנחנו כרגע יורדים לסיני", אמר לה. כשניסתה לשכנעו שיתחשב בעובדה שהוא לקראת שחרור, ענה לה במשפט שהפך לחלק ממורשתו: "אימא, אני צריך לעשות את זה. אם לא אני, מי יעשה?".
החברים ששרדו סיפרו כי לאורך כל הדרך לסיני, יוסי לא הפסיק לשיר, לחקות דמויות ולהצחיק את הצוות. "אל תדאגו, אנחנו ננצח. השם איתנו, עם ישראל חי", היה אומר להם, נוסך בהם כוחות נפשיים לקראת המפגש עם המלחמה הקשה ביותר שידעו.
בקרב עצמו, יוסי הפגין גבורה עילאית. הטנק שלהם עלה על מארב של טילי כתף - נשק חדש וקטלני שהצבא טרם הכיר לעומק. הצוות נפגע קשה, ויוסי, שהיה חסון וגבוה, חילץ אותם תחת אש. "הוא הרים אותם על הכתף אחד אחרי השני לטנק פינוי. החבר'ה שחולצו העידו שיוסי דיבר איתם ועודד אותם עד שאיבדו את ההכרה. הם היו בטוחים שהוא בסדר, ראו רק שריטה קטנה על מצחו".
לאחר הפינוי, כשהטנק היה מלא פצועים, יוסי נשאר בחוץ ושאל את המפקד: "מה איתי? אני לא יכול להישאר פה לבד". המפקד הורה לו לעלות על הצריח. הם דהרו משם תחת הפגזה ארטילרית כבדה. כשעצרו לבסוף לבדיקת מצב, יוסי לא היה שם. הוא נעלם בחולות.
עשרה חודשים נחשב יוסי לנעדר. עשרה חודשים של גיהינום עבור משפחה שלא ידעה אם הוא שבוי או הרוג. רק לאחר הסכמים עם המצרים, מצאה משלחת של צה"ל את שרידיו באזור הלחימה. אביה של ויולט נקרא לזהות את מה שנותר, אך לקח את הסוד עמו לקבר. "אבא לא סיפר לאף אחד מה הוא ראה או מה היה בארון. הוא לא רצה להכאיב למשפחה, ובמיוחד לאימא. פחדנו אפילו להגיד את השם 'יוסי' לידה, כי כל אזכור היה מפיל אותה לאבל עמוק, כאילו הודיעו לה זה עתה".
השכול של האם היה כה מוחלט, שהוא בלע לתוכו גם את חייהם של הילדים שנותרו. "היא איבדה את החיים שלה. היא הרגישה שאין לה זכות לחיות בלעדיו, וגם לא לנו", מספרת ויולט בכאב. "היא לא הגיעה לאף חתונה של ילדיה. 'יוסי לא עמד לחופה, איך אני יכולה לעמוד שם?', הייתה אומרת. היינו צריכים לעמוד תחת החופה בלי אימא, כשידענו שהיא חיה בבית השבור שלה. החברים של יוסי, שהיו בני בית, הפסיקו לבוא. הם לא יכלו לשאת את המראה של הבית השמח שהפך למקום דומם ואפל".
רק לאחר פטירתה של האם, חוותה ויולט סוג של שחרור כואב. "הרגשתי שחותכים לי את חבל הטבור פעם שנייה. ואז שאלתי את עצמי: להמשיך לדעוך או לגדל משפחה שמחה?".
היא בחרה בחיים, אך בדרך מיוחדת - היא בחרה להביא את יוסי לתוך החיים הללו. "החלטתי שאני מגשימה אותו. יוסי אהב את הארץ, אז הפכתי למורה לגיאוגרפיה ומדריכת של"ח. הוא רצה להיות מדריך טיולים, ואני עושה את זה בשבילו. אני משתדלת שיהיה לי חוש הומור כמו שלו, אני האישה השמחה ביותר כי אני יודעת שבמותם הם ציוו לנו את החיים".
ויולט מסכמת במסר של חוסן: "אי אפשר להפריד בין אהבת האדם לאהבת הארץ. עם ישראל אחד, הוא ניצח וינצח. אנחנו חיים הכי טוב והכי שמח, למרות האובדן הקשה, בארץ האהובה שלנו".