יש משפחות שלא נכנסות ליום הזיכרון. הן חיות בו כל השנה. יום יום. שעה שעה. נושאות. את הכאב. את הגעגוע. את הזיכרון.
והערב, עם שלם מצטרף. אבל יש גם היסוס. רבים עומדים מהצד. רוצים להתקרב ולא יודעים איך. חוששים להפריע. חוששים לגעת בכאב.
אז חשוב לנו לומר: אל תפחדו. אל תחששו. אין דרך מושלמת לגשת. אין מילים מדויקות שצריך לומר. יש לב. ויש נוכחות.
זה לא רק יום של עמידה בצפירה. זה יום של שותפות. של נשיאת הזיכרון יחד. יש אלונקה, אלונקת הזיכרון. ואנחנו נושאים אותה כל השנה. והערב, אנחנו מזמינים אתכם להיכנס מתחתיה איתנו.
לבוא. להיות שם. בבתים. באזכרות. ליד הקברים. הכאב שלנו, הופך להיות משותף. את הזיכרון, נישא יחד. וכשנושאים יחד המשא לא נעלם, אבל הוא נהיה אנושי יותר. מחבר יותר. של כולנו.
בתמונה שתראו - גלעד ואני נושאים אלונקה. הערב, האלונקה הזו שייכת לכולנו.
הכותב הוא מייסד פורום הגבורה ואביו של סמ"ר גלעד ז"ל שנפל בצפון רצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל"