נוב בן מוחה, גיסתו של סמל עילאי נועם בן מוחה ז"ל, מתארחת בערוץ 7 ומספרת על דמותו המיוחדת של הגיס שמבחינתה היה גיבור עוד הרבה לפני שהסתער על מחבלי החמאס במוצב כיסופים בשבעה באוקטובר.

הוא היה הילד החייכן שגדל לצידה מגיל חמש, התלמיד שלקחה לשיעורים פרטיים, והגיס שהיה לה לאח קטן. בראיון חשוף וכואב, היא מבקשת להאיר את דמותו של נועם - הילד שמאחורי הלוחם, ואת הכאב של אלו שנותרו במעגל השני, אלו שהיא מכנה "האבלים השקופים".

"את נועם אני מכירה מגיל חמש בערך. הוא היה ילד מאוד מאוד חייכן ומצחיק, שובב. הוא היה ילד בעל ערכים ובראשם אהבת האדם. תמיד היה חשוב לו לעזור".

בשבת ההיא, ב-7 באוקטובר, שירת נועם כלוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני. הוא בדיוק חזר מסיור בוקר למוצב כיסופים כשמטחי הרקטות החלו. בשיחת טלפון אחרונה להוריו, ניסתה אימו לגונן עליו: "אמא שלו ככה הספיקה להגיד לו, אל תהיה גיבור, תיכנס למיגונית. הוא אמר לה, 'הכל בסדר, אני אוהב אתכם, אני אהיה איתכם בקשר'. ומאז לא שמענו ממנו".

מהתחקירים שנערכו לאחר הקרב עולה תמונת גבורה יוצאת דופן. בזמן שחלק מהכוחות יצאו להגן על היישוב כיסופים, במוצב עצמו נותרו לוחמים ספורים בלבד מול פשיטה של עשרות מחבלים. נועם הבין שחברו הטוב, דוד מיטלמן ז"ל, נמצא לבדו בעמדת הש"ג מול גל עצום של מרצחים. "הוא אמר, איך הוא יעשה את זה לבד? ופשוט יצא לכיוונו. רץ לנשקייה, הביא שני נשקים מסוג מאג, ושניהם נלחמו בגל הראשון של עשרות המחבלים".

הדרמה הגיעה לשיאה כאשר התצפיתניות פנו אליהם ברשת הקשר והתחננו שייסוגו לאחור אל תוך החמ"ל המוגן. "הוא ידע את הסכנה והוא לא חשב לוותר. הוא יכול היה להציל את עצמו אולי, אבל במוצב היו משפחות שבאו לחג, היו תינוקות, והיו התצפיתניות. בזכות הגבורה והתושייה של דוד ושל נועם, הן ניצלו. מוצב כיסופים הוא המוצב היחיד שלא חדרו אליו מחבלים, לא חטפו את התצפיתניות, לא הוציאו אף אחד מהמיטות. הם עצרו את הגל הראשון ונתנו לשאר הלוחמים זמן להתארגן. את נועם ודוד מצאו לאחר שנגמרה כל התחמושת אצלם. הם נלחמו עד הכדור האחרון בגבורה".

האובדן הכה במשפחה ברגעים של חיים חדשים. נוב הייתה אז בסוף החודש השמיני להריונה. "ילדתי כמעט חודש וחצי לאחר נפילתו. היה מאוד קשה. בעלי והוא היו מאוד קרובים, הוא היה ממש כמו אבא בשבילו. ולנו היה מאוד קשה. היו לי עוד שתי בנות קטנות בבית ואני יולדת, ואת צריכה להסביר הכל. אין זמן עכשיו להתעסק בשום דבר".

כאן חושפת נוב את המורכבות של ה"גיסות השכולות", אלו שנמצאות במעגל השני ונדרשות לתפקד כעמוד השדרה של הבית בזמן שהן עצמן מרוסקות. "אני לא יושבת שבעה. אני צריכה לעזור, לארח, להיות עם הילדים. מצד שני את באבל בעצמך. את אומרת לילדים שאבא כרגע לא פנוי כי אבא שבור, אבל גם את - כמעט כמוהו. וזה הקושי. את מרגישה הכל אבל את לא מראה. את לא מקבלת את דברי הנחמה, את כאילו מבחוץ אבל את זקוקה לכוחות האלו. זה קושי גדול להחזיק את בעלך, להחזיק את הילדים, להחזיק את התינוק הקטן - ולהחזיק את עצמך".

שמו השני של נועם, עילאי, הפך עבור המשפחה לסמל למהותו. "הוא היה אדם עילאי. אמא שלו כל הזמן מספרת שהוא היה כל כך טוב שלא מתאים לעולם הזה. היא תמיד הייתה יותר מגוננת עליו ואמרה שהוא יותר מדי טוב לעולם הזה".

כיום, נוב היא מחנכת כיתות א'-ב', והיא רואה בשליחותה המקצועית דרך להנציח את דמותו של נועם. בכיתתה הקימה פינת זיכרון עם תמונתו ונר, אך השיעור החשוב ביותר שהיא מלמדת אינו נמצא בספרי הלימוד. "נועם הוביל אותו אהבת האדם, לראות את האחר. כמחנכת אני כל הזמן מזכירה - לפני הלימודים, לפני ההישגים, לפני הכל: תהיו בני אדם. תראו את האחר, תאהבו את האחר, תיתנו לאחר. אל תלמדו לקרוא ולכתוב עכשיו, קודם כל תלמדו להתנהג. 'ואהבת לרעך כמוך' - זה נועם".