טלי די, ששכלה את אמה לוסי ואת אחיותיה מאיה ורינה הי"ד בפיגוע הירי הקטלני בצומת חמרה, מתארחת באולפן ערוץ 7 וחוזרת אל רגעי האימה ששינו את חייה מן הקצה אל הקצה.

בשיחה מיוחדת היא מתארת את המסע מהשבר העמוק ועד לרגע שבו היא ניצבת לפני הקמת בית משלה.

טלי משחזרת את אותו יום, שהתחיל כטיול משפחתי רגיל לצפון והסתיים בטרגדיה. "היינו בדרך לטיול משפחתי בצפון. נסענו בשני רכבים. אמא שלי הורידה את קרן, אחותי, בירושלים כי היא הייתה צריכה לחזור לשירות. אבא שלי ואח שלי נסענו ברכב נפרד, ישר לצפון".

הידיעות הראשוניות על פיגוע בבקעה החלו לזרום, אך איש לא העלה בדעתו את גודל האסון המתרגש עליהם. "בדרך שמענו שהיה פיגוע. לא חשבנו שום דבר. לא אמרו איזה רכב, מי שם. לאט לאט התפרסם בחדשות שמדובר בשלוש נשים. אמא שלי הייתה בת ארבעים וחמש, היא לא הייתה נראית בת שש עשרה, לא חשבנו יותר מדי. בדיוק גם דיברתי עם אחותי בטלפון עשר דקות לפני כן".

המתח הלך וגבר ככל שהפרטים בחדשות הפכו ספציפיים יותר. "לאט לאט התפרסמו תמונות. זה היה ניסן לבן. זה היה גם הרכב שלנו. ניסינו להתקשר לאחותי, לאחותי השנייה ולאמא שלי. אף אחד לא ענה. לאט לאט שולחים עוד תמונות. מזהים שם איזה תיק שלקחנו לטיול. שם כבר ממש התחלנו להילחץ".

אבא של טלי, ליאו, סובב את הרכב ודהר במהירות 140 קמ"ש לעבר צומת חמרה, בעוד טלי ואחיה הצעיר אורי, אז רק בן 13, שרויים בחרדה עמוקה. "כל הדרך אנחנו עוד לא יודעים בוודאות אם זה קרה לנו. רק מקווים ומתפללים. אומרים מלא תהילים. יש המון לחץ".

בזירה עצמה, המציאות הכתה בהם ללא רחם. בעוד טלי ואחיה ממתינים באמבולנס, האב זיהה את הגופות. מאיה ורינה נרצחו במקום; לוסי פונתה במצב אנוש לבית החולים 'הדסה עין כרם'. "בינתיים אנחנו לאט לאט מבינים שמה שהכרנו עד עכשיו לא יימשך. שאנחנו כבר לא משפחה רגילה".

המשימה הכבדה של דיווח למשפחה בחו"ל נפלה על כתפיה הצעירות של טלי. "אני מתקשרת לכל המשפחה שלי בחו"ל. אני מתקשרת לסבא וסבתא ומנסה להגיד להם לבוא כמה שיותר מהר לארץ. ותוך כדי אני מכניסה את סבתא שלי להתקף חרדה. זה לא משהו שקל לספר וזה לא משהו שקל להבין, והכל מוטל עלייך".

בבית החולים לוסי עברה ניתוח חירום, ובתחילה נדמה היה שיש שביב של תקווה. "אמרו שיהיה לה שיתוק מהצוואר ומטה, אבל שהיא אולי תוכל לדבר ותהיה צלולה. יום אחרי זה כבר הבנו שיש מוות מוחי ושאמא שלי לא תוכל לחזור".

בתוך השבר הגדול, קיבלה המשפחה החלטה אצילית, "הציעו לנו אחרי זה לתרום את איבריה. לנו בתור משפחה זה היה ברור שהצלת חיים זה הרצון שלה. בזכותה הצלחנו להציל חמש נפשות להחזיר לשני בני אדם את הראייה".

החזרה לחיים בבית משפחת די באפרת לא הייתה מובנת מאליה. טלי מתארת תקופה של "שיתוק" רגשי. "בהתחלה זה היה ממש קשה. אפילו משימות קטנות, כמו רק לצאת מהמיטה ורק לצאת מהבית, היו קשות מאוד". האור הגיע מהבית ומהקהילה שעטפה אותם ללא הרף. "אבא שלי הוא בן אדם ממש עוצמתי, עם המון כוח. גם אחותי ואח שלי נתנו לי כוחות. הרגשתי שיש לנו חיבוק ענק מכל עם ישראל".

אחת האמירות שליוו את המשפחה מהרגע הראשון הייתה הקריאה של האב, ליאו, לבחור בחיים בעוצמה יתירה. "כבר בדרך לבית חולים, ביום של הפיגוע, אבא שלי כל הנסיעה אומר: עכשיו חייבים לחיות כפול שלוש, חייבים להיות כפול שלוש יותר שמחים, כפול שלוש יותר חיים".

טלי מודה כי בהתחלה זה היה קשה ליישום, אך התהליך התקדם בהדרגה. "אם פעם הייתי נשארת כל השבוע בבית, אז יום אחד בשבוע הייתי יוצאת. כך השיתוק הזה, שאי אפשר לעשות כלום, הלך ופחת. אני חושבת שמתישהו צריך לקום, צריך לתפוס את עצמך בידיים ולהגיד - עכשיו אני חיה, ואני חיה כפול - גם בשבילם".

כעת, טלי נמצאת בפתחו של פרק חדש ומרגש. היא התארסה לאריאל, שבחר להציע לה נישואין בתזמון סימבולי - בדיוק ביום השנה העברי לפיגוע. ההכנות לחתונה מהולות בשמחה ובעצב, בגעגוע עמוק ובחיפוש אחר דרכים להנציח את האהובות שאינן.

טלי משתפת כיצד היא מתכוונת לשלב אותן ביום המיוחד שלה. "מדדתי את שמלת החתונה שלי, שמלה שאמא לבשה. ברוך השם היא בדיוק הייתה במידה שלי. זה באמת קשה. לפעמים זה מרגיש שהשמחה לא שלמה כי חסרות דמויות מאוד משמעותיות".

השמלה היא רק חלק מהפסיפס המנציח. "אנחנו חושבים על כל מיני דרכים להכניס אותן. יש את החופה של מאיה שבעזרת השם נשתמש בה ונעמוד מתחתיה ונרגיש שהיא עוטפת אותנו. השמלה של אמא שלי שתהיה ממש עליי ותורגש אולי קצת כמו חיבוק, ותכשיטים של רינה. בסוף זה מאתגר, אבל צריך למצוא את הנקודות האלה שאפשר לחבר אותן יחד".