כתב גלי צה"ל שחר גליק פרסם פוסט אישי לרגל יום הזיכרון בו הוא חושף ומגולל את סיפורה של אמו יפי, שלמרות שלא ספגה אף כדור בפיגוע שבו נורה אביו ח"כ לשעבר יהודה גליק ב-2014, היא נפגעה נפשית ובהמשך שמה קץ לחייה.
לדבריו, אף שאמו לא נפגעה פיזית באירוע, היא חוותה טראומה קשה שהשפיעה על חייה לאורך השנים.
ב-29 באוקטובר 2014 מחבל ירה באביו של שחר במרכז מורשת בגין. האם ישבה ברכב סמוך, לא נפגעה פיזית, אך כפי שמתאר שחר: "הו הו כמה שהיא נרצחה בפיגוע הזה". הוא מתאר את הדעיכה האיטית - מהחרדה מרעש אופנועים, דרך אובדן היכולת לבשל ועד לדיכאונות העמוקים.
גליק מתאר את חייו כנער בצל הפוסט-טראומה של אמו ביישוב עתניאל, בתוך מציאות של שכול שכן: "דפנה מאיר במרחק שלושה בתים, רבקה פרץ במרחק ארבעה ומיכי מרק מהבית מעלינו".
הוא משחזר את הבושה של נער מתבגר שמנסה להסתיר את המציאות בבית: "אוי ואבוי אם מישהו ישמע שאמא בפוסט טראומה. שאף אחד לא ידע, זה סוד".
ביוני 2017, אמו החליטה לוותר. "התאבדות. הנה, אמרתי. אמא שלי התאבדה. זה עצוב, אבל זו לא בושה". הוא מתאר שלוש מיתות שעברה אמו: מיתת הנפש בפיגוע, מיתת הנשמה בניסיון ההתאבדות, ומיתת הגוף לאחר חצי שנה של אשפוז כ"צמח".
מדינת ישראל הכירה לבסוף באמו כנפגעת פעולות איבה. "מבחינת המדינה שלי, אין כל הבדל בין אמא לבין כל מי שמצא את מותו ישירות מירי הכדורים".
"אמא שלי נרצחה. גם אם אף כדור לא פגע בה. אמא שלי היתה גיבורה שבמשך שנתיים וחצי נלחמה, כמו לביאה, יום יום, כדי להישאר בחיים. אמא שלי ניהלה מלחמה כמו שבחיים לא ראיתי, ולבסוף - הפסידה", כתב ותיאר כי "אבא נפצע אנושות באותו לילה במרכז מורשת בגין - ודווקא הוא החלים. אבל אמא נהרגה מאז בהדרגה, יום אחרי יום".
"ודווקא ביום הזיכרון", המשיך גליק וכתב, "זה הזמן לצעוק את זה הכי חזק בעולם - אמא שלי נרצחה בפיגוע, גם אם אף כדור מעולם לא חדר אל ליבה. אמא שלי נפגעת פעולות איבה".
גליק פונה בטקסט שלו לכל מי שמתמודד היום, במיוחד לוחמים וחוזרים מהשבי: "אין לכם מושג עד כמה יש לאן לחזור. כמה מלאי צבע החיים, כמה שקיעות וזריחות יש לראות, כמה מטרות ושמחות יש להספיק, כמה ימים מאושרים יש בעולם הזה. כמה אנשים אוהבים אתכם. כמה בקרים של שגרה עם ארוחת בוקר וסתם ככה חיוך על הפנים".
הוא מפציר במי שנחשף למראות קשים לא לחכות: "תזכרו שיש חיים אחרי המוות. בעיניים שלי ראיתי. יש עולם כל כך טוב אחרי שמנצחים. זה לא דמיוני. בבקשה בבקשה, לכו לטיפול פסיכולוגי. פעמיים שלוש. לא יותר. אולי באמת הכל בסדר, אבל אם לא, אז ממש כמו כל מחלה אחרת - גילוי מוקדם עשוי להציל חיים".