דב קלמנוביץ', הפצוע הראשון של האינתיפאדה הראשונה, שנפגע אנושות מבקבוק תבערה בשנת 1988, הפך עם השנים לדמות המזוהה ביותר עם אירוע "זוכרים, שרים ומספרים" ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
באירוע שנערך אמש (שני) הוא נשא דברים ונזכר כיצד הטקס שיזם חיזק אותו באופן אישי. "לפני עשרים שנה בדיוק, עמדתי על הבמה בערב יום הזיכרון הראשון שבו קיימנו את אירוע 'זוכרים שרים ומספרים' ומתוך הרגעים שבהם הרגשתי שהעולם שלי מתפרק, מתוך האש שליחכה אותי, נולד מסע של חיים חדשים. חיפשתי דרך לקחת את הכאב, את ריח השריפה, את הטראומה הקשה, ולהפוך אותם למשהו שיחזיק אותי בחיים. התעוררה בי השאיפה להיות מעורב ביצירת תקווה, ביצירת חיים של יחד".
הוא התייחס למציאות הישראלית כיום. "אני מסתכל על עם ישראל האהוב שלנו, ורואה איך אנחנו מתקיימים ללא הרף בשני קווים מקבילים: מחד בעת צרה, גיבורים אנחנו, אחים אנחנו, אין באומות העולם אף אומה אחת עם סולידריות כמותנו. ומאידך, יש בנו גם משהו שלא לומד לקח. האחווה, המסירות, המוכנות לעשות הכל למען עם ישראל, עד כלות הנפש, באות לידי ביטוי אפילו בסיפורו של ניסים ג'יני. מקרי הסולידריות והעזרה ההדדית נמצאים בכל מקום ובכל זמן, במסיבת הנובה, בקיבוצי העוטף, בשדה הקרב, ובאוטובוסים המתפוצצים בירושלים.
כשהדם שלנו נשפך על אדמת הארץ, התערבבו דם איש ברעהו בלי שאלות. בבבחינת "דמים בדמים נגעו" המחבל הארור שהצית את האש ששרפה אותי, לא התעניין במוצא העדתי שלי, הוא לא בדק אם יש או אין כיפה על ראשי, ולא היה לו מושג למי הצבעתי בקלפי. אז למה אנחנו שוכחים את זה מייד ברגע שבו נדמו התותחים?", תהה קלמנוביץ'.
הוא הוסיף "אני מביט בכם, אחיי ואחיותיי פצועי הגוף והנפש. אנחנו לא צריכים דיבורים על אחדות. אנחנו לא זקוקים לנאומי 'עם אחד'. האחדות הזו חתומה בבשרנו! אני מרגיש שלנו החובה להיות סוכני ההפצה של אחדות ישראל לכל עם ישראל. זה אפשרי! אנחנו הפגועים לא יכולים להישאר אדישים למה שקורה סביבנו , הזמן אוזל והשעון מתקתק ואנחנו חייבים לזעוק. אני קורא מכאן לאחי הפצועים והשכולים ולכל מנהיג ובכל דרג: תשקיעו את כל המשאבים שלכם בחיבור בינינו".
"איזו משמעות יש להנהגה, אם היא לא עסוקה בכל מאודה בהובלת עם ישראל אל חיבורים? למה שילמנו מחירים כל כך כבדים אם לא כדי להיות מדינת המופת שאנחנו כל כך ראויים לה? אני מתחנן אל מנהיגי עם ישראל: שימעו לקולנו הדואב, שימו בראש מעייניכם את השלום בינינו.
ב"שירו של אבא", מתארת נעמי שמר את החוצבים בהר, את אלה שנוטעים ארז במקום דרדר. ומרגיעה: "לא לשווא אחי נטעת, כי מן הארזים האלה ייבנה ההר". ואנחנו, נושאי הכאב, אנחנו, שחצבנו, ומדי יום, עודנו חוצבים בהר, בהר של הקיום היומיומי, ראוי שלא לשווא יהיה העמל, כל כך ראוי שלא לשווא יהיה כאבנו", סיכם.