1. כל שנת עצמאות היא מזמור נוסף
ביום העצמאות השבעים ושמונה, מדינת ישראל, נכנסת לשנה חדשה, ובתקופה המיוחדת בה אנו נמצאים ניתן לומר שגם לעידן חדש.
מורנו ורבנו הרצי"ה קוק זצ"ל היה דורש ביום העצמאות מידי שנה את המזמור בתהילים התואם לגיל המדינה. (מקורו כנראה במנהג החבד"י שכל יחיד מוסיף מידי יום מזמור בתהילים, לפי השנה אליה הוא נכנס. לדוגמה נער שמלאו לו שלוש עשרה - את מזמור י"ד וכן הלאה). מתוך מזמור זה ביקש רבנו זצ"ל למצוא כיוון והשראה להתמודדות עם מאורעות השנה הבאה בחיי המדינה. וכך אומר רבנו (לנתיבות ישראל ח"ב עמ' ק"ס "מזמור הי"ט למדינת ישראל", הצופה סיון תשכ"ז): "כל שנה ושנה היא מזמור נוסף, מזמור אלקי מפואר, המתאסף כחוליה לשרשרת" .
תלמידיו המנסים לנקוט בשיפולי גלימתו, מחפשים מידי שנה מסרים והדרכות במזמור שילווה את המדינה במהלך שנתה המתחדשת. לא מדובר על יומרה, חלילה, להתנבא מה יקרה, אלא רק לשאוב מהמזמור השראה ותעצומות לבאות.
2. מזמור לאסף
המזמור של השנה הנכנסת הוא מזמור ע"ט:
(א) מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעִיִּים: (ב) נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: (ג) שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר: (ד) הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ: (ה) עַד מָה יְדֹוָד תֶּאֱנַף לָנֶצַח תִּבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ קִנְאָתֶךָ: (ו) שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ: (ז) כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ: (ח) אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד: (ט) עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ: (י) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ: (יא) תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה: (יב) וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ אֲדֹנָי: (יג) וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ".
המזמור פותח בתיאור קשה של טרגדיה לאומית וחורבן, שבא בעקבות כשלים של עם ישראל. הוא מתאר פגיעה מבזה בחללים המוטלים בצורה מבזה בשטח.
מיהו אסף, בעל המזמור?
יש שנים עשר מזמורים בתהילים שנאמרו ע"י אסף (פרק נ' ופרקים ע"ג-פ"ג). אסף הוא אחד מעשרה זקנים שעל ידם כתב דוד את ספר תהילים:
"דוד כתב ספרו על ידי עשרה זקנים: על ידי אדם הראשון, על ידי מלכי-צדק, ועל ידי אברהם, ועל ידי משה, ועל ידי הימן, ועל ידי ידותון, ועל ידי אסף, ועל ידי שלושה בני קורח". (בבא בתרא יד ב).
מכאן שהמזמור נכתב בימיו של דוד המלך, עוד לפני הקמת בית המקדש הראשון.
אסף, הימן וידותון מוזכרים בספר דברי הימים, ושם נאמר שהיו לויים שהובדלו על ידי דוד המלך להיות מן המשוררים:
"וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הנביאים (קרי: הַנִּבְּאִים) בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם וַיְהִי מִסְפָּרָם אַנְשֵׁי מְלָאכָה לַעֲבֹדָתָם" (דברי הימים א כה א).
דוד המלך חילק את התפקידים בין משפחות הלויים ובחר את אסף, הימן וידותון להיות משוררים:
"ויבדל דוד - פירוש הבדיל לבני אסף והימן וידותון להיות משוררים, והאחרים להיות שוערים והאחרים להיות גזברים על אוצרות בית ה' כמו שאומר- וכל חבורה מהם נחלקו ביניהם על פי הגורל" (רד"ק שם).
מתוך הפסוקים ניתן ללמוד גם שאסף, הימן וידותון היו בעלי רוח הקודש, וזכו לנבואה בזמן הנגינה.
"הנביאים בכינורות בנבלים ובמצלתים - היו בני אסף מנגנים בכלי שיר ואסף שורה עליו רוח הקדש והיה משורר בפיו לקול הכנורות, וכן הימן וידותון כלם היו נביאים עם כלי השיר, כי ספר תהלים ברוח הקדש נאמר ויש בו נבואות ועתידות הגלות והגאולה, וכו'. הם המזמורים שאמר אסף והיו נאמרים ברוח הקדש ואמר על ידי המלך כי המלך מנהו ראש בדברי השיר ובכליו וכתב דבריו בספרו, וכו'." (רד"ק שם).
מתוך רוח הקודש חיבר אסף את המזמורים המובאים בספר תהילים: "ברוח הקודש נאמר, ויש בו נבואות ועתידות הגלות והגאולה", וביניהם גם המזמור שלנו.
3. נבואתו ותפילתו של אסף
עפ"י כמה מהמפרשים, המזמור שלנו הוא דברי נבואה עתידית על חורבן ירושלים, עוד לפני שהוקם המקדש:
"זה המזמור נאמר על חורבן ירושלים כמו שמפרש" (רד"ק תהילים עט א).
בהתאם לכך חז"ל והמפרשים שאלו על הפתיח שלו האם הוא ראוי להיקרא 'מזמור' או 'קינה'?
"'מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך'. וכי 'מזמור 'היה לו לומר, אינו אלא 'בכייה'?!" (מדרש תהלים (שוח"ט) מזמור עט ג. וברש"י שם: "ומהו 'מזמור' והלא 'קינה' היא?").
המזמור שלנו נראה על פניו כדברי נבואה אפוקליפטית עתידית של אסף על תבוסה ומפלה נוראה של עם ישראל ומגיני ירושלים בפני אויביהם, ועל חורבן נורא של ירושלים, בגלל חטאי עם ישראל.
נבואתו של אסף מתארת את גודל האסון, את הכמות הגדולה של החללים, הלוחמים והעם, שגופותיהם מוטלות בניוול על פני האדמה ואינן מובאות לקבורה, ושגופותיהם מחוללות על ידי עופות וחיות טרף (פס' ב-ג'). תמונה מבישה שמבזה את כבודו של עם ישראל:
"היינו חרפה לשכנינו, לעג וקלס לסביבותינו" (פס' ד')
הנבואה על האסון היא כל כך חמורה, כשל מצב סופני שלא יכולה להיות אחריו תקומה:
"כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ" (שם פס' ז')
הביטוי "אכילה" מתאר כליה והשמדה מוחלטת:
"ארום 'גמרו' בית יעקב וית בית מקדשיה אצדיאו" (תרגום יונתן שם).
כביכול האוייב אוכל את הכל ולא מותיר אחריו:
"אכל - כלו והשמידו". (מצודות דוד שם).
תמונה זו של התבוסה והמפלה פוגעת במעמדו, בכבודו ובהרתעתו של עם ישראל בקרב עמי הארץ ועמי האזור כולו:
"היינו חרפה לשכנינו - האומות השוכנים בינינו היה להם זה לחרפה, והשוכנים סביבותינו היינו להם לעג וקלס" (מלבי"ם שם).
אולם במזמור, אסף לא רק מתנבא על העתיד, הוא אינו משלים עם הגזירה, ובמזמור הוא מנסה להקדים תפילה למכה, להתפלל לקב"ה על גורלו של עם ישראל ולהתחנן לשינוי גזירת שמים: שהקב"ה ירחם על עמו ולא ימצה עימם את הדין (פס' ח'); שיכפר על חטאותיהם, לפנים משורת הדין (פס' ט'); שימצה את הדין עם אויבי ישראל ויכלה בהם את חמתו ולא בעמו ישראל (פס' ו'); וינקום את נקמת דם עמו שנשפך על ידם (פס' י'), וישיב להם שבעתיים על מה שעוללו לעם ישראל (פס' י"ב).
4. תפילה על עם ישראל - ועל קידוש השם
בדומה למשה רבנו במצבי המשבר של עם ישראל, ב"חטא העגל" (שמות לב, יב) וב"חטא המרגלים" (במדבר יד, יד-טז), גם אסף משלב בתחינתו תפילה לבל ייפגע כבוד שמים בעקבות מפלתו של עם ישראל. גם אם לכאורה הפגיעה בעם ישראל מוצדקת כעונש על חטאו, היא פוגעת גם בכבודו של הקב"ה, אלוקי ישראל, ומחללת את שמו, שכן הגויים אומרים שהתבוסה של עם ישראל, מפלתו בקרב וביזיונו אירעו משום שכביכול לקב"ה לא הייתה היכולת לעמוד לצידו ולהושיעו מאויביו:
"לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם" (פס' י')
כך גם התמונה המבזה והחרפה של עמו מחרפת ומבזה את כבודו של הקב"ה בעולם:
"וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם אֶל חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ ד'". (פס' י"ב).
ועל כך יש להעניש את הגויים בהתאם לחומרת החרפות והביזוי שלהם כלפי הקב"ה:
"והשב - וגם ראוי שתשיב לשכנינו על מה שחרפו אותך - שזה ג"כ נוגע לכבוד שמך, וראוי שתשב להם שבעתים - כי כפי ערך המחרף והמתחרף אין די אם תשיב להם כפי חרפתם, כי אין ערך שוה בינך ובינם, וראוי שיקבלו שבעתים, ר"ל פעמים אין מספר". (מלבי"ם שם פס' יב - חלק באור הענין).
כמו אברהם אבינו, מתפלל אסף שגם אם לא יעמדו לישראל זכויות ומעשים טובים, הקב"ה יעזרם ויכפר על חטאתם, לפנים משורת הדין, למען קידוש שמו בעולם::
"עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר
עקרון זה מצינו גם בדברי הנביאים ביחס לגלות ולגאולה:
"וַיְהִי דְבַר ד' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל יֹשְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם וגו'. וָאֶשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם וגו'. וָאָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת וגו'. וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְדֹוָד אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו טז-כ)
מהו הגורם ל"חילול השם" ביציאתם לגלות? הגויים אומרים שכביכול הקב"ה אינו יכול להציל את עמו ישראל:
"השפילו את כבודי. ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם 'עם ד' אלה ומארצו יצאו', ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". (רש"י שם).
על כן, גאולתו של עם ישראל, שיבתו לארצו, שגשוגו והצלחתו, ושינוי מעמדו במשפחת העמים, נחשבים לקידוש השם:
"וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה. לָכֵן אֱמֹר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ד' אלוקים לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם. וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ד' נְאֻם ד' אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל שם, כא-כד).
וברש"י שם:
"'וקדשתי את שמי' - ומה הוא הקידוש? 'ולקחתי אתכם מן הגוים'".
5. מבט רטרוספקטיבי - על הגאולה מתוך החורבן ועל התקווה מתוך האסון
לעיל ציטטנו את דברי המדרש והמפרשים השואלים האם לפנינו "מזמור" או קינה. תשובתנו: אכן זהו "מזמור".
בבית מדרשנו אנו נוהגים לומר כי בלימוד האמוני של אירועים ומהלכים מתוך התנ"ך ודברי הנבואה יש שני וקטורים. הווקטור הראשון הוא מהעבר אל העתיד - מבט נבואי על המהלכים האלוקיים, המתנהלים בשני רבדים: הרובד הריאלי, הגלוי לעין, הכולל את המעורבות האנושית במהלך, והרובד האלוקי הפועל גם מתחת לפני השטח ומסנכרן את התהליכים.
הווקטור השני הוא מבט רטרוספקטיבי מההווה אל העבר - עיון במשמעותם של מהלכים ואירועי עבר מתוך נקודת מבט עכשווית. מבט זה מאפשר להפיק לקחים מן העבר אל ההווה, ואף מעניק פרספקטיבה רחבה יותר על ההווה עצמו, כאשר הוא נתפס כחוליה נוספת בשרשרת האירועים ההיסטורית מהעבר.
אסף ניבא שיבוא אסון על עם ישראל שעלול להביא עליו כליה סופנית, עד כדי אובדן יכולת להשתקם. אולם אנו, הקוראים את הנבואה כיום במבט רטרוספקטיבי - לאחר 78 שנים לקיומה של מדינת ישראל, לאחר כ-3000 שנים מאז הנבואה, וכ-2600 שנים מאז החורבן והתממשותה, ולאחר שעברנו חורבן נוסף וקשה וכתוצאה ממנו גלות ארוכה של 2000 שנים, ושואה נוראה - איננו יכולים אלא להתפעם. מתוך כל אלה עם ישראל הצליח לקום, לשוב לארצו, לשגשג ולהגיע להישגים באופן מעורר השתאות. מכאן מתבקש להודות להלל ולזמר לקב"ה על טובו ועל הנהגתו: "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (תהילים צד, יד). ועל יכולתו של עם ישראל לצמוח מתוך חורבן שכזה.
עיקרון זה מחזיר אותי לשיחות עם חיילים ועם ציבור בימים שלאחר פרוץ מלחמת התקומה בשמחת תורה תשפ"ד. הטבח הנורא וההשפלה הקשה, שנבעו ממחדל חמור של מערכת הביטחון, יצרו תחושת התרסקות עמוקה, עד כדי ספק אם ניתן יהיה להשתקם ממנה. למחרת האירועים נשאלתי על ידי חיילים ואחרים מה יהיה, והשבתי כי מכלול הסימנים מצביע על כך שבעזרת ה' ננצח ונצליח להפוך את הקערה על פיה.
ראשית, משום שאין לנו ברירה: היעדר תגובה הולמת וגביית מחיר עלול לעודד אויבים נוספים לנסות ולחקות את הזוועות. שנית, משום שאני מזהה את התמהיל הבסיסי שבזכותו עם ישראל זוכה לסייעתא דשמיא ולניצחון: אמונה בצדקת הדרך והוא מבין לשם מה הוא נלחם, שיש בו מסירות נפש ונכונות למסור את הנפש כדי לנצח, ושעם ישראל מאוחד, בלב אחד כאיש אחד. שלישית, מתוך ניסיון היסטורי מצטבר: גם מאורעות קשים וחמורים בהרבה לא ריסקו אותנו. להפך, לאחר תקופות של כאב וריפוי, צמח עם ישראל מהם למדרגות גבוהות יותר משהיו קודם לכן. משום כך אין לאבד את התקווה. אחד הביטויים הבולטים לכך הוא חורבן הבית וירושלים, המתואר במזמור שבו אנו עוסקים.
6. גדול קידוש השם מתוך חילול השם - הרצי"ה זצ"ל
מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל היה נוהג לחזור פעמים רבות על יסוד עמוק הנלמד מדברי הירושלמי:
"בירושלמי (קידושין פ"ד ה"א) כתוב: "גדול קידוש השם מחילול השם". יישר כח! מה החידוש בזה? פשיטא! מאי קמ"ל? אלא הכונה היא: שקידוש השם שיוצא מתוך מצב של חילול השם, הוא קדוש השם היותר גדול". ('מתוך התורה הגואלת' אורות הגאולה ונתיבותיה' פר' יב).
כאשר מתוך חילול השם של החורבן צומחים גאולה ובניין, מתעצם הפלא, ומתעצם עמו גם קידוש השם הנובע ממנו.
7. חתימה בהודיה לקב"ה וקידוש השם מאז ולתמיד
על כן - מזמור יש כאן, על הטוב האלוקי, כפתיחתו של אסף. שכן כגודל החורבן המתואר במזמור, כך גודל הפלא הנובע ממנו - בהשתקמותו של עם ישראל ובהצלחתו. יתר על כן, מתברר כי ההשתקמות וההצלחה אינן מתרחשות למרות החורבן, אלא באופן פרדוקסלי דווקא בגללו. מתוך האסון והמשבר צומח עם ישראל למדרגה גבוהה יותר, ולעיתים אף בקצב מואץ: "וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ" (ירמיהו ל, ז).
אכן, את המזמור חותם אסף בהודיה של עם ישראל לקב"ה על הניסים, על ההצלה ועל הטוב שגמל עמו לדור ודור:
"וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם לְדוֹר וָדֹר נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ". (פס' י"ג)
אולם ניסוח הדברים הוא בלשון עתיד, ללמד שדווקא מתוך המבט הרטרוספקטיבי תתברר עוצמת הפלא, ומתוכה תבוא ההודיה לקב"ה על הפלא הניסי:
"ואנחנו - ואז אנחנו שאנו עמך וגו' נודה לך לעולם בעבור זה ונספר תהלתך להדורות הבאים". (מצודות דוד שם).
בהודאה והזכרת הפלא הזה יש משום קידוש שם שמים:
"ואנחנו - וגם שע"י כך נודה לך לעולם - ויתקדש שמך, בין ע"י הודאה על הטוב, בין ע"י ההילול שהוא ספור שבחך". (מלבי"ם שם).
ביום שמחת תורה תשפ"ד, כאשר תושבי העוטף הנצורים קראו לעזרה שבוששה לבוא, נשמעה הזעקה: "איפה צה"ל?" - ביטוי לחרפה קשה ולתחושת שבר עמוקה, ואף לחילול השם, שזה מה שקורה לצבאו ולהגנתו של העם היהודי.
ואולם כיום, כאשר ניכרת הצלחה משמעותית של עם ישראל בזירות המלחמה, והישגים שלא נראו כמותם בעבר, לעיני עמים רבים הצופים בכך - מתהפכת התמונה. דווקא מתוך האסון הגדול מתגלה תהליך של צמיחה והגעה להישגים מרחיקי לכת. בכך מתעצם קידוש השם פי כמה.
ומתוך כך מוטלת עלינו החובה להודות ולהלל, ולספר את תהילתו של הקב"ה בכל דור ודור.
מועדים לשמחה ולגאולה שלמה!
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר מאיר הראל מודיעין