יום ראשון ב' באייר תשפ"ו. אתמול, בשבת בבוקר, אמרתי ליאיר, האיש שלי שחזר משבוע בלבנון: כל כך טוב שאתה בבית.
חצי שעה אחר כך, כשהלכנו לבית הכנסת הקפיצו אותו בחזרה... ביום העצמאות הוא יהיה בלבנון, כמו שהיה בשמחת תורה לפני שנה וחצי. ביום העצמאות לפני שנתיים ביקרנו אותו בגבול עזה. בינת ג'בל, חאן יונס, ג'בליה, עזה, מכל המקומות האלה יש לו תמונות באלבום מהסדיר.
אז קצין צעיר בגבעתי, היום רופא גדודי באוגדה מתמרנת, סבא לשתי נכדות. אחרי 500 ימי מילואים הפסקתי לספור. יש צו, אין צו, 30 יום, 90 יום, זה כבר לא משנה. הרי כל עוד רוח באפנו, גם בטלפון הבא נגיד כן.
מחר בשעה הזו תישמע הצפירה של יום הזיכרון. אימא של יאיר תעמוד בקריית שאול ליד קבר אחיה הצעיר, חיים זאב רוזבנלום הי"ד, שנהרג בסיני במלחמת ההתשה. בן להורים שניצלו בעור שיניהם מהנאצים. אני אעמוד עם אבא שלי בהר הרצל, ליד הקבר של אחיו הגדול - סגן אברהם יהודה אורבך הי"ד, קצין תותחנים שנפל בתאונת אימונים, בן בכור לסבי, שכל משפחתו נרצחה בשואה. היום משרתים בצבא הנכדים והנינים של הסבים והסבתות שלנו. מאז שבעה באוקטובר כמעט לא היה יום לחימה שאין בו בן משפחה בחזית. י
ציבור משרת - תמונת מצב ערב יום הזיכרון תשפ"ו: כמעט שנתיים עברו מאז שהקמנו את 'שותפות לשירות' - פורום של אלפי נשים דתיות לאומיות ממשפחות מגויסות עד הקצה. תוך ימים ולילות טרופי דאגה ליקרים בחזית, אנחנו נאבקות נגד חוק השתמטות לא ציוני ולא יהודי, המסכן את ביטחוננו בהווה ובעתיד. מבקשות שוב ושוב מהציבור החרדי, להיכנס איתנו תחת האלונקה. נפגשות עם כל מי שמסכים לפגוש אותנו. נוכחות בכל דיוני הגיוס בוועדת חוץ וביטחון. משמשות פה למאות רבות של נשים שמנסות בכל כוחן לשמור על משפחותיהן שלא יתפרקו.
אריה דרעי לא מוכן להיפגש איתנו. הוא לא מסוגל להסתכל בעיניים שלנו ולומר: אני אמשיך לשלוח אתכם לחזית, לדרוש מכם להאריך את השרות הסדיר ואת המילואים, תוך שאני עושה הכול כדי שאף בחור חרדי לא ישתתף איתכם.
הרבנים החרדים לא מוכנים להיפגש איתנו. הם לא מסוגלים להסתכל בעיניים שלנו ולומר: בשם אותה תורת חיים שמכוחה אתם יוצאים לעזרת ישראל מיד צר, אנחנו סוגרים את דלתות הישיבה על תלמידינו, ולא נותנים להם לשאת איתכם בעול.
אנשים ונשים חרדים מתחמקים מלשמוע אותנו. הם לא מסוגלים להסתכל בעיניים שלנו ולומר: הילדים שלכם מוסרים את הנפש כדי שאנחנו וילדינו נחיה, ואנחנו עומדים מנגד.
ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר לא מוכנים להיפגש איתנו. הם לא מסוגלים להסתכל בעיניים שלנו ולומר: אנחנו יודעים שאתן צודקות. אנחנו מבינים את משמעות הדגלים האדומים שהרמטכ"ל הניף. גיוס חרדים הוא הכרח ביטחוני אקוטי, אבל הישרדות הממשלה ודילים פוליטיים עתידיים חשובים לנו יותר. במקום לפנות בדרישה חד משמעית לצעירים החרדים להתגייס, במקום ליישם את חוק שירות ביטחון המחייב את כל היהודים להתגייס, נשלח את בועז ביסמוט להעלות שוב את חוק ההשתמטות.
ממשלת ישראל בונה עלינו כשהיא לא מגייסת את אלפי הצעירים החרדים הכשירים ללחימה, שהצבא זקוק להם כאוויר לנשימה. יחד עם ההנהגה החרדית, ממשלת ישראל שולחת אותנו מחזית לחזית, מזמזמת 'אתם מגש הכסף שעליו מתקיימת מדינת היהודים', ומהמרת על כך שאויבי ישראל יישברו לפנינו.
ערב יום הזיכרון עכשיו. תישירו אלינו מבט. תעשו מה שצריך. מגש הכסף הסדוק זקוק לאלפי הצעירים החרדים מהישיבות והרחובות, כדי שיוכל להמשיך להחזיק את המדינה ולהגן על כל מי שחי בה.
הכותב היא אשת מילואימניק וממובילות פורום שותפות לשירות.