ביום הזיכרון, כשהצפירה מפלחת את האוויר והמדינה כולה עוצרת מלכת - באותה הדומיה ממש, מהדהדת במלוא עוצמתה שאלה נוקבת.
מהו הזיכרון הזה? מה הוא מחולל בנפשנו? 'רוח הזמן' הרגילה אותנו לכך שיום הזיכרון הפך להיות יום הדיכאון. מוזיקה שקטה וראש מורכן מול כאב אינסופי - חור שחור המושך את כולנו אל התהום חלילה.
ואכן, הכאב הוא תהום. הוא נוכח בכל רגע ורגע בחיינו, וזר לא יבינו. ב'מאהל הגבורה', אנחנו מבקשים להעמיק בזיכרון - לא בכפיפות קומה, אלא בזקיפות קומה. הגמרא מספרת על יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי שחזר מהעולם הבא ואמר: "עולם הפוך ראיתי". ענה לו אביו: "בני, עולם ברור ראית". שם, בעולם האמת, "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם".
מדוע? רש"י מסביר שהיה בהם רק דבר אחד, קטן לכאורה, אך ענק שבענקים: שנהרגו על קידוש השם והצלת ישראל. "ותו לא הוה בהו". וזה מספיק כדי להפוך אותם לזוהר הרקיע. הטו אוזן והקשיבו לפלא הזה הטומן בחובו עומקי עומקים. הבן שלנו, אורי הי"ד, יחד עם חבריו הגיבורים, לא "נפל". הוא התעלה.
הרב קוק מלמד אותנו שחיים חסרי משמעות הם חיים חסרי עמוד שדרה. חיים שיש בהם תוכן גדול כל כך, עד שאדם מוכן למסור עליהם את נפשו - דווקא אלו הם חיים של דרור ושל הוד. רשעים בחייהם נקראים מתים ואילו צדיקים במותם נקראים חיים. כשאורי הסתער, הוא לא עשה זאת מתוך ייאוש. הוא עשה זאת מתוך מודעות מלאה ודבקות בחייה של האומה.
הדם שנשפך אינו רק עדות לאסון, הדם הוא ברית. ברית שנחתמה בין עם ישראל למקור חייו. ברית ששום כוח בעולם, שום לחץ בינלאומי ושום שיקול פוליטי לא יוכלו לנתק. בשבת האחרונה שמעתי דברים בשם הגאון מווילנה, על כך שמסירות הנפש היא היא הכוח שיוצר את הניסים הגדולים ביותר באומה - כשאנחנו מוסרים את הכל הקדוש ברוך הוא משנה עבורנו אף את סדרי הטבע.
אל תטעו, תאב חיים היה אורי שלנו, הסתערותו בקרב נבעה לא מתוך קידוש המוות חלילה של אויבנו, אלא מתוך קדושת החיים של האומה כולה. לא פרטיות מצומצמת הדהדה מתוכו אלא דאגה ורצון להיטיב עם הכלל. מתוך התפיסה הזו, אנחנו בפורום הגבורה עומדים כאן. הזיכרון שלנו אינו זיכרון משתק; זהו זיכרון חי, נוקב, שמניע לפעולה.
העצירה של המדינה כולה ביום הזיכרון מחזקת אותנו, המשפחות השכולות. היא מבטאת עבורנו תחושת הזדהות והבנה של האומה את גודל הקורבן. אבל מעבר לחיזוק אנו מבקשים שביום זה תביטו בנו, ותראו את האור הבוקע מהנופלים. אשרי העם שאלו הם בניו. לא בחרנו בשליחות הכואבת הזאת, אך משנבחרנו נישא אותה בגאון. נרכין ראשנו אך נזקוף את קומתנו.
ביום זה, יש לנו ציפייה ותביעה מראשי מדינת ישראל. אנחנו דורשים שהזיכרון הזה יתורגם למעשים. כפי שבנינו גילו גבורה עילאית בשדה הקרב, אנו דורשים ומחזקים את מנהיגינו - אל תירתעו ואל תיראו! גלו גבורה ועוצמה, אתם מסוגלים לזה ולכך נבחרתם! הצוואה של אורי, ושל כל הנופלים הי"ד, היא ברורה: אל תעצרו באמצע הדרך למרות כל הקשיים וכל הלחצים.
ראו מול עינכם רק את הניצחון המוחלט, את ביטחון ישראל ומיגור הרוע והאכזריות. אנו מודעים למעמסה הכבדה שעל כתפיכם ומבקשים לדחוף אתכם במעלה התלול מכוח הנופלים. צוואתם מחייבת את כולנו. הם לא מסרו את נפשם למען הסדרים זמניים פגי תוקף ולא ביקשו לדחות את הקץ.
הם מסרו את נפשם למען הדורות הבאים שיחיו כאן בקומה זקופה, בלי פחד גלותי מלווה בחרפה. נמשיך לעמוד כאן במאהל הגבורה המזכיר לכולנו: הזיכרון הוא המנוע של הגאולה. מתוך הכאב נשאב עוצמה, ומתוך מסירות הנפש נזכה לניצחון ולניסים גדולים. יהי זכר אורי שלנו, יחד עם כל גיבורי ישראל, ברוך ומאיר בנשמת האומה לעולמי עד.
יהושע שני הוא אביו של סרן אורי מרדכי הי"ד ויו"ר פורום הגבורה