סרן עידן בלוי ז"ל, ששימש כקצין הקשר הגדודי של גדוד 13 בחטיבת גולני, נפל בקרב הגבורה במוצב נחל עוז בשבעה באוקטובר.
הוא לא רק מילא את תפקידו - הוא הגדיר מחדש את משמעות הפיקוד תחת אש, כשהוא מנהל את רשתות הקשר בקור רוח מופתי ומכווין את כוחות חיל האוויר אל מול נחילי המחבלים שפשטו על המוצב.
"עידן שלי הוא בני בכורי, עטרת ראשי, ואהבתי הנצחית," פותחת אימו, רוית בלוי, בראיון לערוץ 7. "הוא נפל בחמ"ל נחל עוז, לאחר ניהול מפואר של הקשר באותן שעות קריטיות שידעה המדינה. הוא לקח חלק מהאירוע הגדול הזה בקור רוח, באומץ, בגבורה ואחריות רבה כל כך כדי לנסות ולהציל את מי שאפשר. עידן שלי כל כך האמין בצבא, כל כך האמין במדינה - ולא כקלישאה, באמת. הוא כל כך האמין בתפקיד הזה ובחשיבות הקשר".
הדרך של עידן לגדוד 13 לא הייתה מקרית. היא הייתה יעד שסימן לעצמו עוד בראשית דרכו הצבאית. "העיניים שלו היו נשואות מאותו רגע להגיע לגדוד 13," משחזרת רוית. "בכל תקופת הצבא, הוא היה פשוט הגרסה הכי טובה של עצמו. אני הרגשתי את זה על הילד שלי, כמה זה משמעותי לו. עידן היה במקומות שגם כשהוא לא היה צריך להיות בהם בתור קשר"ג, כי הוא כל כך אהב לקחת חלק".
רס"ן ד', שהיה קצין הקשר החטיבתי ומפקדו של עידן, מחזק את דברי האם ומשרטט דמות של קצין מקצוען ללא פשרות. "ראיתי את עידן בשני תפקידים," מספר ד'. "במבצע 'שומר החומות', הוא היה סגן בתואר אבל למעשה היה המפקד בשטח. הוא היה הדמות המקצועית שנתנה תשובות במהירות והכינה את הגדוד ללחימה בצורה יוצאת דופן".
כשעידן הגשים את חלומו והגיע לגולני, הוא לא הוריד את הרגל מהגז. תחת פיקודו, זכה גדוד 13 בציון הגבוה ביותר בפיקוד הצפון בביקורת הכשירות המבצעית. "הוא ידע תמיד איפה הוא צריך להיות בתור מפקד," אומר ד'. "תמיד יש לנו את ההחלטה הזאת - איפה אני נמצא? מקדימה עם החיילים או מאחורה? לקבלת ההחלטות של עידן היה את זה, הוא חי את זה. הוא ידע איפה הוא צריך להיות".
עבור משפחת בלוי, ימי הזיכרון הם אתגר נפשי עצום, המלווה בתחושת זרות מסוימת מול הטקסים הציבוריים. "תמיד אמרו, ואני אחזק את זה, שהימים האלה הם בשביל כולם ולא בשבילנו", אומרת רוית בכנות "התחושה היא נוראית. אתה רואה פרסומות על טקסים, אתה רואה את בתי העלמין מתארגנים. יש צוואר בקבוק לקראת הימים האלה שכל אחד רוצה שאגיע לספר את הסיפור של עידני. אתה חייב למנן את זה לפי היכולות שלך. הקושי הוא שאחרי שהימים האלה עוברים - נשארים החיים. אני אף פעם לא הבנתי את המעבר החד הזה בין יום הזיכרון ליום העצמאות. יום העצמאות קשה לי אפילו יותר, כי ביום הזיכרון כולם מתאחדים לכאב וזה מתאים לאווירה שלי. המעבר החד הוא קשה".
בתוך האפלה הגדולה, הנצה השנה קרן אור בדמותה של אריאל, בתה של רוית ואחותו של עידן, שנבחרה למצטיינת הנשיא. אריאל התגייסה שנה לאחר האסון והפכה למדריכת נמר בגולני - היחידה שעידן כה אהב. "אריאל מצטיינת נשיא המון בזכות עצמה," אומרת אימה בגאווה מהולה בכאב. "היא גייסה את כל הכוחות שלה כדי לעשות תפקיד משמעותי ולא ויתרה לעצמה ולו במעט. אנחנו כנראה לא יודעים לגדל ילדים בינוניים. הדיסוננס הזה מטורף מבחינתי, להכיל את שני המצבים האלה זה משהו שגדול מדי על הנפש. אבל נעשה את זה לכבודה של אריאל שמגיע לה ולכבודו של עידן שמגיע לו".
הקשר בין אריאל למורשתו של אחיה בא לידי ביטוי גם בשטח. רב סרן ד' מספר על מסע לזכר הנופלים שקיים אגף התקשוב, בו ביקש מאריאל להיות הקשרית האישית שלו. "אריאל עשתה איתי את כל 15 הקילומטרים. זה היה רגע סופר עוצמתי של סגירת מעגל. משהו שעשינו בשביל עידן. כשאני ואריאל הולכים יחד, זה החיבור הכי גדול שיכול להיות".