יום הזיכרון הוא יום שאופפת אותו תחושה כבדה מאוד. יש בו צפירה שמלווה בשתיקה. יש בו הוד וקדושה. אנחנו נבוכים, מחפשים את המילים, ופונים לדימויים ומטבעות לשון.
חלקם מהשירה העברית המתחדשת, ואחרים חוזרים אחורה לתקופת התנ"ך.
אחד הקטעים האלמותיים הוא קינת דוד לשאול וליונתן בנו. התנ"ך מספר לנו על ההספד של אברהם לשרה, ועל ההספד של ירמיהו ליאשיהו, אבל הוא לא חושף אותנו לתוכן של ההספד.
אחרי התבוסה הקשה במלחמה מול הפלישתים דוד עומד ומספיד את המלך ואת בנו שנפלו מות גיבורים, מעלה על נס את מסירות הנפש שלהם ואת תרומתם לביטחון ישראל.
נראה לי שראוי, ביום הזה להתבונן בעומק ובמשמעות. ההקשר של הקינה הזו, חשוב בעיני אפילו יותר.
תזכורת קצרה על מערכת היחסים שבין שאול ודוד. שאול הוא מלך ישראל הראשון. דוד הוא קצין צעיר ומבטיח שמוביל את הניצחון מול גלית ואחריו ניצחונות נוספים.
אחרי ששאול חוטא ולא מקיים את מצוות מלחמת עמלק עד הסוף, שמואל הנביא נשלח להגיד לו שהמלוכה תילקח ממנו. ברגע הזה רוח רעה אוחזת את שאול והוא מתחיל להיות פרנואיד.
שאול מתחיל לחשוד בדוד ולרדוף אותו עד חרמה. דוד בורח למערות במדבר, ובשלב מאוחר יותר לממלכות שכנות. המלחמה של דוד בשאול היא מלחמת מוות, והיא כוללת כל מי שנחשד בשיתוף פעולה או בהסתרה של דוד.
שאול היה אדם חוטא ששפך דם נקיים. היה מגיע לו למות, ודוד גם אמר עליו את זה, "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמ"א כד, יג; דוד נזהר מאוד מלעשות את זה בעצמו ואכמ"ל). שאול היה גם גיבור מלחמה שאיחד את ישראל, נלחם בעמונים ובפלישתים ואף מת מות גיבורים. ברגע מותו של שאול דוד נוהג בממלכתיות, ומדבר בשם עם ישראל על גבורתו של שאול וההישגים שלו.
יש הבדל מאוד גדול בין היחס של דוד ליונתן בקינה, לבין היחס שלו לשאול. דוד קורא ליונתן "אחי" ומדבר על אהבתם הגדולה. הוא לא מדבר ככה על שאול, ובכל זאת, הוא מזכיר את גבורתו.
וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת (שמ"ב א, יח). האחד האתגרים הבטחוניים הקשים ביותר בתקופת השופטים היה אתגר הגיוס. כאשר אין שלטון מרכזי קשה לכפות על גיוס לכולם, כל שבט נלחם בעצמו, כל שבט עם השיטות שלו.
כאשר נחש מלך בני עמון מאיים על אנשי יבש גלעד שאול הוא חקלאי עלום שם שמגלה מנהיגות עוצמתית ומחייב את כל השבטים להתגייס יחד למלחמה. בכפיה הזו הוא מאחד את הצבא וקונה את אמון העם. מעבר למכפיל הכח של צבא כל כך גדול, ישנה הפריה הדדית של מיומנויות לחימה. שבט בנימין מומחים בקליעה, והם מלמדים את האומנות הזו גם את בני יהודה. בקינתו, דוד מעלה על נס את הרגע הזה.
לפני הקמת המדינה היו שלושה כחות צבאיים עיקריים. ההגנה, האצ"ל והלחי. עם הקמת המדינה בן גוריון מפרק את המחתרות ומקים את צה"ל. לשם כך הוא צריך להאבק במפקדי ולוחמי הפלמ"ח, אבל הרגע המכריע הוא ללא ספק הוא האלטלנה. בן גוריון לא יהיה צבא בתוך צבא, בן גוריון לא מוכן לפשרות.
מפקד האצ"ל מנחם בגין נמצא על האוניה. על אף סכנת המוות והפיתוי הגדול, הוא בוחר בממלכתיות. הוא זועק על חבריו לנצור את האש, "לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער". מושפל הוא מצליח להמלט מהאש והופך ליריבו הפוליטי המר של בן גוריון.
המורשת של שאול ודוד מקימי הממלכה הראשונה, לצד המורשת של בן גוריון ובגין האבות המייסדים של מדינת ישראל היא מורשת מורכבת שיש בה יריבות אישית מרה ורגעים שפלים. ביום הזכרון אנחנו מעלים על נס את הפעולות האגרסיביות של שאול, ולהבדיל בן גוריון, לאחד את הצבא ולהלחם יחד. עצם קיומה של הקינה המופלאה הזו מעלה על נס את האצילות הממלכתית שבו נהגו דוד, ולהבדיל בגין, בכבוד הלאומי שבו הם נהגו ביריביהם המרים.
הכותב הוא רב קיבוץ עין הנצי"ב , חבר ארגון רבני צהר ומגיש הפודקאסטים סיפורי תנ"ך לילדים ושיג ושיח