עם סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, חוקר המורשת והמודיעין, הבאנו את סיפורה של "רשת אורי", רשת הריגול הסודית של ה"הגנה".
הרשת המדוברת, רשת אורי, "חדרה אל מפקדות הצבא הבריטי בארץ ישראל, החל ממרץ 1947 ופעלה עד הקמת המדינה בשיטות יצירתיות, נועזות בהובלת מפקד צעיר וחסר ניסיון מודיעיני והגיעה לשיא הישגיה ערב פינוי ירושלים ע"י הצבא הבריטי".
"אנחנו מכירים את המודיעין של המחתרות ושל ההגנה, אבל על רשת אורי לא שמענו", אומר מיטשניק ומציין כי מדובר היה ב"רשת מאוד חשאית גם בתוך ההגנה, ובמשך שנים רבות לא עשו לה יחסי ציבור, אך מדובר ברשת קטנה אך מתוחכמת מאוד שהצליחה לחדור לתוככי הצבא הבריטי".
כרקע לסיפורה של רשת הריגול מזכיר גדעון מיטשניק את התפנית המתחוללת בשנת 1947 כאשר הבריטים מחליטים להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם, ובכך למעשה מחזירה בריטניה את המנדט שקיבלה. בעקבות מושב מיוחד של עצרת האו"ם נשלחת ועדת אונסקופ ביוני ועד חודש אוגוסט חוקרים אנשיה את המתרחש בארץ ישראל ובסוף התקופה מציגה דו"חות שמביאים להצעת החלוקה.
בתקופה זו מתחוללים אירועים משמעותיים בהם בין השאר גם גירוש אקסודוס. "בירושלים המצב מאוד בעייתי בגלל נחיתות מספרית מול הכוחות הערביים שפועלים בעיר שגם מוקפת בישובים ערבים", אומר מיטשניק ומציין כי כ-400 מתושבי העיר היהודים נהרגו בתקופה זו.
ובחזרה לתחילת 47', עיצומו של מאבק הישוב היהודי נגד הבריטים כאשר גם ההגנה נוטלת חלק פעיל בפעילות, וזכור ביותר ליל הגשרים בהקשר זה. פעולות אלה מצריכות מודיעין מדויק אבל "שירות הידיעות של ההגנה לא מצליח להגיע לתוך המפקדות הצבאיות. מדובר באתגר משמעותי שהולך וגובר, ומולו מחליטים במרץ 47' לקרוא לבחור צעיר שלהבת פראייר שהכינוי המחתרתי שלו הוא 'אורי'. מדובר בבחור בגיל 27 ללא ניסיון מודיעיני, ובכל זאת מגייסים אותו למשימה החשאית והלכאורה בלתי אפשרית לחדור לצבא הבריטי".
"שלהבת היה סטודנט לפיזיקה שהתגייס לצבא הבריטי והיה בפלוגת תובלה. הוא בלט בפעילות בפלוגה כאשר בתושיה היה היחיד שניצל מטביעת ספינה ומאוחר יותר היה שותף לתנועת הבריחה אחרי מלחמת העולם והיה אחראי להובלת וגניבת ציוד חיוני לתנועת הבריחה עבור שארית הפליטה כמו שמיכות ומזון בשימוש במסמכים מזויפים ומשאיות בריטיות. היה אחראי להברחת מאות עולים מאיטליה, ובעקבותיה נעצר יחד עם חבריו וכחצי שנה ישב בכלא באיטליה. כשהגיע לארץ סומן כבעל פוטנציאל לביצוע המשימה והציגו לו את האתגר לחדור למפקדות הצבא הבריטי".
ממשיך מיטשניק בתיאור השתלשלות האירועים ומספר על החלטתו של שלהבת פראייר לגייס את פנחס פיק כמי שהיה בעל ניסיון קודם בשירות הידיעות של ההגנה ו"יחד הם חושבים כיצד לחדור ללב הצבא הבריטי, ועושים זאת במתכונת המכונה כיום "הדלת האחורית". הוא יכול לנסות ולהיכנס ללב הצבא הבריטי בדרכים שונות, אפשר דרך סוכנת או מסמכים, לגייס פקיד במפקדה הבכירה, אבל הוא בוחר בדלת האחורית ומנסה לזהות את נקודת התורפה של הצבא הבריטי. הוא מבין שלמעוזי הצבא הבריטי המבוצרים הוא לא יוכל לחדור ולכן הוא מזהה את משרד השכירויות של הצבא הבריטי כנקודת תורפה. מדובר במשרד שאחראי לכל השכירויות של הבריטים, בניינים, משרדים, מחנות ועוד ברחבי הארץ ולכן מחובר לכל מוקדי הצבא".
לאורך כשנה ממוקדמת מפקדת המודיעין במרתף ביתו של פנחס פיק ברחוב רחביה 3 בירושלים. גם החלון היחיד של המרתף היה מכוסה. משם יצאו למשימות ושם היה לן שלהבת אחרי משימות שמהן לא יכול היה להגיע לבית הוריו בקטמון. משם אוספים מודיעין על משרד השכירויות, "מנסים ללמוד ועוקבים אחרי מי שנכנס ומי יוצא. בוחרים פקיד זוטר ושלהבת פונה אליו ומציג את עצמו כשליח של ההגנה ומבקש פרטים על מה שקורה במשרד ומערכת היחסים בין העובדים. מובן שהפקיד חושש ומסתייג, אבל שלהבת אומר לו שהוא לא צריך להעביר אליו מידע אלא רק לאמת מידע שכבר קיים אצלו. משום מה הפקיד השתכנע ואישר מידע שלא היה בעל חשיבות צבאית, אבל היה חיוני להכרת המשרד והעובדים ולבנות תרשים מפורט של הפקידים במשרד עם הבכירויות שלהם".
"הצעד הבא היה לפנות לפקיד הבכיר ביותר של המשרד לאחר שאת השם שלו קיבלו מהפקיד הראשון. גם הפקיד הזה היה יהודי. שלהבת אמר לו שההגנה רוצה ליצור אתו קשר וגם אותו רוצים רק כדי לאשר ולאמת עובדות. רמזו לו ששיתוף פעולה עם ההגנה יעזור לו בימים שאחרי הקמת המדינה. הפקיד נרתם והקים רשת משנה כדי להגיע לפקידים אחרים. הוא הפעיל גם את אשתו שעבדה במשרד צבאי אחר".
מטרות הרשת היו גיוס מקורות אנוש. "עשרות סוכנים וסוכנות ש"אורי" ופנחס פיק גייסו והפעילו במשך יותר משנה. דרך משרד השכירויות הגיעו גם למשרד השקם הבריטי ובהמשך למשרדים נוספים. ככל שהיו יותר מקורות הגיעו ליותר מסמכים ובהם מפות, תכניות של הצבא הבריטי, סדרי תנועה, כניסה ויציאה של הצבא הבריטי, כולל תכניות הנסיגה של הצבא הבריטי".
"שיא הפעילות היה לדעת מתי בדיוק ייצא הצבא הבריטי. התכניות הוברחו במגוון דרכים יצירתיות. היה צריך להעתיק אותם ולהחזיר למשרדים. הם מגייסים פקידים וכתבניות כשלכל אחד שם בדוי כדי למנוע חשיפה. לאורך כל התקופה אף אחד לא נתפס על ידי הבריטים למרות שמדובר היה בעשרות חברים. מהמסמכים ניתן להבין מתי נעה דוויזיה כזו או אחרת, מתי מפנים את מלון המלך דוד ועוד. נקודת השיא הייתה במאי 48'. ידוע היה שהבריטים אמורים לפנות את הכוחות עד ה-14 במאי 1948, אבל לא היה ידוע מתי בדיוק יעשו זאת".
בשלב זה פנחס פיק מחליף את שלהבת שקודם לתפקיד אחר בפעילות המודיעינית של שירות הידיעות ובמאי 48 היעד המרכזי היה השגת המידע על תאריך ואופן הפינוי הבריטי מירושלים. באחד הימים מגיעה פנייה של תושב ירושלים אל אחד מאנשי ההגנה. הוא בעל סוכנות מסחרית ומבקש לעזור לגיס הרומני שלו שיושב באזור הגבול והערבים מתאנים לו. בתמורה הוא מציע לספק מידע על הבריטים. מתנהל מו"מ כי הוא דורש 250 לירות שטרלינג ובסופו של דבר הוא מקבל 25 כי אין לפיק סכום שכזה.
המידע שמגיע דרך אותו מקור חיוני ביותר מאחר והוא מאפשר לכוחות ההגנה להיערך לכיבוש המתחמים הבריטיים הננטשים ללא התנגדות משמעותית, בשעה בה הערבים מנסים להגיע ראשונים לכל בסיס צבאי שאותו מפנה הצבא הבריטי, כך בכל הארץ ובוודאי בירושלים, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבניין ג'נראלי שבלב ירושלים. המידע חוסך למעשה לחימה בכך שהוא מאפשר להגנה להקדים את הכוחות הערבים.
על שלהבת פראייר מספר מיטשניק כי לאחר השלמת חלקו בקהיליית המודיעין הוא הופך לפרופסור לפיזיקה גרעינית, היה יו"ר הועדה לאנרגיה אטומית ומבכירי המדענים ונשיא מכון ויצמן ש"איכשהו רבים לא שמעו עליו על חלקו של פנחס פיק ועל רשת אורי".