על "חיות הנגב", יחידת הקומנדו הראשונה של הפלמ"ח וצה"ל, מספר בראיון לערוץ 7 חוקר המורשת סא"ל במיל' גדעון מיטשניק, ומחזיר אותנו לסוף שנת 1947.
בימים הללו החריף מצב היישובים היהודיים שבנגב. הם היו אז קומץ לעומת ההמון הערבי שם. "זמן קצר אחרי כ"ט בנובמבר 47' מתגברת המצוקה. יממה אחר כך מתחילה מלחמת העצמאות וגם לישובי הנגב מגיעות פרעות הפורעים הערבים. גוברות ההתקפות על הישובים ועל הדרכים ועל דרכי המים ובדצמבר 47' מתקבלת בהנהגת הישוב החלטה להקים כוח שתפקידו לסייע לישובים היהודים, להגן על הדרכים ועל דרכי המים".
היחידה מוקמת במסגרת הגדוד התשיעי של הפלמ"ח. להערכתו של מיטשניק, כל צמרת הפלמ"ח והיישוב הייתה מעורבת בהחלטה. באותו שלב הכוחות בנגב היו רק פלוגה אחת. מחליטים לתגבר את הכוח בדגש על כוחות "הרזרבה" של הפלמ"ח, שהם למעשה כוחות המילואים של הפלמ"ח. לאחר הכשרה ביישובים ובקיבוצים, הכשרה צבאית וחקלאית, משתלבים הלוחמים במשימות, ולאחר תקופה משתחרר הלוחם ומשתלב בכוח "הרזרבה", כוח המילואים של הפלמ"ח. מדובר בלא מעט אלפים שלמעשה הוגדרו כך, ומיטשניק מציין בהזדמנות זו כי גם אביו, צבי ז"ל, היה איש פלמ"ח מגיל צעיר מאוד, עבר אימונים, סיורים וקרבות, והיה ממקימי קיבוץ חצור.
"האוכלוסייה היהודית בנגב הייתה מעטה ודלילה. 22 יישובים יהודיים, ש-11 מהם עלו בליל הי"א. כולם היו קטנים, מבודדים ותלויים באספקה מהמרכז. הכביש המרכזי ליישובי הנגב החל בקרבת נגבה, דרך צומת בריר והגיע למפגש כביש עזה באר שבע, צומת סעד של היום".
כוח הרזרבה החיפאי נבחר לעבור דרומה לעזרת אנשי הנגב. "בתקופה הזו גוברות החבלות בצינור המים. מנתקים את היישובים מאספקת המים והסיורים של אנשי הפלמ"ח והיישובים לא מספיקים", אומר מיטשניק, ומונה כמה מההיתקלויות שבהן נהרגו ממארבי הפורעים לוחמים ומתיישבים. בעקבות כל אלה התקבלה ההחלטה להעביר את הרזרבה של חיפה דרומה.
"לכל גדוד פלמ"ח הוצמדו יחידות רזרבה במרחב שלו. פלוגות הרזרבה של הנגב היו בצפון. החל מהשלושים בנובמבר 1947 מורה ישראל גלילי על גיוס 6000 אנשי שדה ועוד 900 אנשי רזרבה, ומנדבים את יחידות הרזרבה של חיפה ועמק יזרעאל לטובת הנגב". ההחלטה מגיעה לשמחה שילוני, מאנשי הרזרבה החיפאית, וב-19 בדצמבר מתחילים המהלכים להקמת 'חיות הנגב'. ביום זה עלו שתי מחלקות הרזרבה על שני אוטובוסים בחצר הטכניון שבחיפה, בראשותו של שילוני, שהיה אז סטודנט צעיר ו"במנהיגות שקטה הוביל אותם במשך תקופה של מעל חצי שנה".
ממשיך מיטשניק ומספר על הלוחמים שהגיעו ביום למחרת לניר עם, שם שכנה מפקדת חטיבת הנגב בפיקוד נחום שריג. מהמפקדה יצאו אז השיירות המאובטחות והכוחות. הכוח שהגיע סופח לרזרבה של גדוד הפלמ"ח המקומי, ושם חולקו למשימות ביטחון שוטף במספר גזרות. מחלקה אחת נשלחה לצאלים, והאחרת, בפיקודו של שמחה שילוני, נשלחה למשמר הנגב. "הם הצטרפו לקבוצת המשמר הנע שמפקדם דודקה מגן ייהרג בהמשך".
הכוח, שמנה כחמישים לוחמים, התגבש ליחידה אחת, כאשר לרשותם עמדו בתחילת הדרך משאית אחת וטנדר אחד בלבד. מאחר שלא נאמר להם שיישארו בדרום חודשים, לא היו להם בגדים להחלפה, וגם מזון היה חסר. עם זאת, הכוח הפך לכוח קומנדו שהטיל את חיתתו על ערביי הנגב, כאשר המשימה העיקרית שלהם הייתה אבטחת קו המים המזרחי והדרכים שבין היישובים השונים. בנוסף, ליוו הובלת מים לחלק מהיישובים שקו המים אליהם נותק.
התחמושת גם היא הייתה זעומה, מספר רובים, סטן אחד ושני מקלעי ברן, לרוב ללא מכשירי קשר, ללא ביגוד חם המותאם לחורף, ובהיעדר חגור נאלצו לשאת את כדורי הרובים בכיסים. היה גם מחסור במזון, מה שחייב התמודדות מול אנשי חלוקת המזון של הקיבוץ, ובנוסף נאלצו לישון באוהלים פרוצים. "לא פעם יצאו עם גופיות לפעולות בימי החורף כדי לשמור את הסוודרים יבשים לפעולות שבלילה".
בן גוריון קיבל ב-25 בדצמבר 1947 דיווח ממפקד ההגנה בדרום על מצבם הקשה ועל היעדר ציוד נדרש, כמו נעליים, מיטות ואוהלים, אבל, כך נאמר לבן גוריון, עידוד יסייע להם להתגבר. בעקבות השיחה נשלח ציוד דרומה, ובין השאר גם משוריין ומכשיר קשר שהגיעו בינואר 48'. מאוחר יותר יגיעו אליהם שני משוריינים נוספים. משוריין משמעותו שלדת משאית עם תא מוגן עבור עשרה לוחמים. כינויו של המשוריין היה 'פרפר', מאחר שפתיחת דלתותיו כלפי מעלה שיוותה לו מראה של פרפר.
כוח הקומנדו לחם בהיתקלויות רבות עם ערביי הנגב, ועל שמו של הכוח, 'חיות הנגב', מספר מיטשניק כי היו לשם זה מספר סיבות. הסיבה הראשונה כרוכה בהחלטתו של שמחה שילוני כי על מנת להרתיע את הפורעים הבדואים שחיבלו בקווי המים ואיימו על היישובים היהודיים, יש לפגוע במה שהכי יקר להם, החיות, וכך הורה לאסוף מהם גמלים, סוסים וחמורים, ולאחר מסדר חיות הרג אותם על מנת ליצור הרתעה, שאכן הושגה במידת מה. שמה של היחידה הפך להיות 'חיות הנגב'.
הסבר נוסף נוגע לאופי החיים ללא רחצה, ללא ביגוד מתאים וללא תנאים, מה שהפך אותם לחבורת גברים פרועה, והם עצמם כינו את עצמם 'חיות הנגב' בשל כך. כשחיפשו ליחידה סמל, הציע שמחה שילוני את הגמל, ואכן הגמל והכיתוב 'חיות הנגב' עיטרו את כלי הרכב של הכוח.
עד לימים שבהם החלה היחידה להרתיע את הבדואים, נהרגו בהתקפות על היישובים ועל הדרכים 21 יהודים. "במשך חצי השנה שהם פועלים עד מאי 48' הם הפכו לגורם משמעותי בגזרה, הגנו על המים והצירים, חיסלו אנשי כנופיות ובהמשך לחמו מול הכוחות המצריים שפלשו. במאי הייתה נקודת מפנה כי אז לקראת מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב המחלקה עוברת לגבים ובמאי 48' מתאחדים עם מחלקת בארי ויחד מוקמת פלוגה בפיקודו של שמחה שילוני. מצטרפים אליהם ארבעה עריקים מהצבא הבריטי שהיה בשלבים מתקדמים של עזיבת הארץ וכך תחת פיקוד שילוני שתי מחלקות ובהן חמישים לוחמים. המחלקה נוטלת חלק בקרבות רבים כמו ביד מרדכי, באיסדוד, לימים אשדוד, בניצנים, בנגבה ובכפר דרום".
מיטשניק ממשיך ומספר על המעבר של הכוח לקומנדו צה"לי בחודשים שלאחר קום המדינה, ולימים קומנדו 'חיות הנגב' מתחרה ב'שועלי שמשון'. עוד הוא מספר על נופלי ופצועי היחידה במבצע פרעה ובמבצעים אחרים. עוד מרחיב מיטשניק על תפקודו של הכוח בקרבות מול הצבא המצרי, המבקש לכבוש את קיבוץ יד מרדכי, ולאחר נפילת 26 לוחמים הוחלט לפנות את הנשים והילדים על ידי 'חיות הנגב', שב-19 במאי לפנות בוקר הוציאו יחד עם כיתת חבלנים, בשיירה, כמאה ילדים ו-35 אמהות. השיירה נסעה בחשיכה מוחלטת תוך עקיפת יישובים ערביים, כך שהתארכה יותר מהרגיל, עד שהגיעה לקיבוץ רוחמה.