רס"ל (במיל') עומרי רוט ז"ל, מפקד טנק בגדוד 53 של חטיבת השריון 188, נפל במלחמה בעזה ועבור משפחתו - נפילתו לא הייתה רק אובדן פרטי כואב - אלא סגירת מעגל טרגית עם הגדוד שהיה חלק בלתי נפרד מזהותם עוד לפני שנולד.
אביו של עומרי, שלומי רוט, שירת בעצמו כטנקיסט באותו הגדוד בדיוק, בפלוגה ב', באותה פלוגה שבה שירת עומרי במילואים.
אימו של עומרי, שירלי, שירתה כסמב"צית באותו הגדוד, ושם, בין הטנקים הכירו הוריו. למרות המורשת המשפחתית הכבדה, שלומי מתעקש שההגעה של עומרי לאותה יחידה הייתה מקרית לחלוטין. "עומרי התגלגל לזה במקרה, שום דבר לא היה במכוון", הוא אומר, אך מיד מודה כי כהורים שיריונרים ללוחם שיריון, הדאגה הייתה מוחשית ויומיומית. "ברור שהייתה דאגה. אני גם הייתי טנקיסט בלבנון בשנות ה-90, אני יודע מה זה אומר".
הקרב האחרון שבו נפל עומרי היה שיאה של תקופת לחימה אינטנסיבית. עבור עומרי, הייתה זו ההיתקלות השלישית פנים אל פנים מול מחבלי חמאס. "בפעם הראשונה הוא הצליח לצאת מזה, וגם בהיתקלות השנייה", משחזר שלומי. בפעם השלישית, פגע טיל נ"ט פגיעה ישירה בטנק של עומרי. הוא וחברו לצוות, נפתלי יונה גורדון ז"ל, נהרגו במקום.
מאז האסון, שלומי ושירלי נחשפים לצדדים נוספים באישיותו של בנם, דרך עיניהם של פקודיו וחבריו ליחידה. עומרי, כך מסתבר, היה מפקד מסוג אחר - כזה שמשלב מקצועיות חסרת פשרות עם אנושיות יוצאת דופן. "מסתבר שהרבה חבר'ה רצו להיות בצוות שלו. הוא היה מפקד נערץ", מספר שלומי בגאווה. "הוא התייחס לחיילים כאל אבא, לא כאל פקודים בכלל. מספרים שהם יושבים בטנק בהמתנה ומריצים צחוקים בין החבר'ה, אבל כשיש משימה - הוא היה מתהפך ב-180 מעלות, מתחיל לירות פקודות ונלחמים". השילוב הזה, שבין הומור וחיוך תמידי לבין רצינות מבצעית תחת אש, הוא שהפך אותו לדמות שכל לוחם רצה לצדו בקרב.
הזמן שחלף לא ריפא את הפצעים. להפך, שלומי מעיד שהשנים רק מעצימות את תחושת האובדן. "זה נהיה יותר קשה", הוא משתף בכאב. "אלו הגעגועים שמתגברים. זה החוסר. חסר משהו בבית. משהו חסר בשבתות, בחגים. זה משהו שלא ייגמר מן הסתם".
למרות הכך - משפחת רוט בוחרת בחיים. "יש שתי אפשרויות - זה או ליפול או להתרומם. ואנחנו בוחרים להתרומם", מצהיר שלומי.