במסגרת טקס החיילים המצטיינים שנערך בבית הנשיא, התקיים שיח פתוח בין שורד השבי אלון אהל לבין דביר בובליל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני שנפצע באורח אנוש בשבעה באוקטובר.
המפגש, בהנחיית הדר מרקס ומיכאל אלוני, עסק במסע האישי של השניים - מהשבר הקשה ועד לתהליך השיקום. השיח התקיים ברוח של תקווה, ערבות הדדית ואהבת הארץ, תוך שיתוף כן של החוויות האישיות.
אלון אהל תיאר את ימי השבי ואמר, "הייתי שם חמישים מטר מתחת לאדמה, קשור רגליים, נראה ממש כמו גופה - ויכולתי רק לחלום על הרגעים האלה, לשבת פה ביום העצמאות ולנגן מולכם".
לדבריו, כדי להתמודד עם המציאות הקשה דמיין את עצמו על במה, "כדי להעביר את הזמן הייתי מדמיין את עצמי יושב על במה בדיוק כמו זאתי ושר, כדי שאולי אני אקבל איזושהי אופטימיות שאני אחזור הביתה. והנה, זה קורה, אני פה על הבמה הזאתי, זה לא נתפס".
עוד הוסיף אהל כי החזרה לחיים לוותה בהבנה עמוקה של המאמץ הציבורי להשיבו, ואמר, "אני לא הייתי חשוף לשום דבר ולא ידעתי כל כך מה קורה פה, ולחזור ולגלות שלא הפסיקו להילחם עליי - זה פשוט מטורף. מילואימניקים, אותם אנשים עם ילדים, משאירים אותם בבית והם יוצאים להילחם כדי שאני אחזור הביתה. אז עכשיו לשבת פה ולנגן, זו סגירת מעגל עבורי".
בובליל שיתף בכאב האובדן שחווה לאחר פציעתו, ואמר, "קמתי לשבר מאוד גדול של תשעה חברים שנפלו בלי שידעתי, כולל אותו הבחור שבו טיפלתי תחת אש". לצד זאת הדגיש את תהליך השיקום המתמשך, ואמר, "בסוף, ברוך ה', השתקמתי, ואני עדיין משתקם - הצלחתי לחזור לנגן - עוד לא כמו פעם, בכוונה אני אומר עוד לא - כי זה יהיה כמו פעם".
הוא התייחס גם לתחושת האחריות של הלוחמים ואמר על הפציעה: "זו סיטואציה שנכפית עליך. אתה נפצע, אתה לא בוחר להיפצע או להיות גיבור ישראל, ובסוף גם גיליתי שיש 251 חטופים, שזה היה מספר שהוא לא נכון, וזה מאוד מאכזב, אתה לא אשם, אבל בתחושה נכשלת. לא שמרת על המדינה ועל אנשים שאתה אפילו לא מכיר אבל אוהב כי הם חלק מהעם".