ביום העצמאות תשפ"ו אני מרגיש שמחה מיוחדת. מדינת ישראל חזקה מתמיד, ארץ ישראל מתרחבת, הכלכלה נוסקת, העם הולך ומתאחד.. והאמונה? מתפשטת בעם.
תחושתי שדברי חז"ל "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די" (תענית ט ע"א) מתחילים להתקיים בדורנו.
אומנם יש שתי גישות אחרות שמצויות בקרבנו ויש לתת עליהם את הדעת. גישה ראשונה: יש הרבה דברים טובים, אבל יש גם הרבה דברים שלא, אז כיצד ניתן לשמוח?! על כך יש להשיב ממה שהגמרא אומרת שרצו לעשות את חזקיהו המלך - משיח אך זה נמנע משום שלא אמר שירה על הניסים שנעשו בדורו (סנהדרין צד ע"א). ובאמת, כיצד ייתכן שמלך צדיק זה, לא הכיר תודה על השמדת צבא אשור בלילה אחד ומותו של סנחריב עצמו מיד לאחר מכן. אפשר להסביר זאת בכך שחזקיהו ראה את מה שעולל אותו סנחריב לעשרת השבטים, וגם את הנזקים הרבים שעשה בממלכת יהודה, וחשב שבמצב כזה אי אפשר לומר שירה.
גישה שניה: לימוד התורה ורק לימוד התורה נצרך, דברים אחרים הם בבחינת ביטול תורה. על כך יש להשיב ממה שהגמרא דורשת על מרדכי היהודי שהיה רצוי לרוב אחיו משום שפרשו ממנו מקצת סנהדרין (מגילה טז ע"ב). ופירש רש"י משום שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה. ועל כך יש לתמוה, הרי מרדכי לא בכדי נכנס לאותה שררה, כי אם להצלת עם ישראל, וזוהי מצוה חשובה ביותר - הצלת ישראל מיד צר. אף על פי כן היו תלמידי חכמים שראו זאת באור שלילי, למרות שבלי זה - נשתכחה תורה מישראל.
עלינו ללמוד מטעויות העבר - לדעת לומר שירה על הדברים הטובים, ויחד עם לימוד התורה להמשיך בבניין הארץ ושמירת העם היהודי. ובעז"ה נזכה לגאולה השלמה ולבניין בית מקדשנו.
הכותב הוא רב אולפנת סגולה בקריית מוצקין