הנה ווידוי אישי:
למרות מיזם ההיכרויות החברתי של 'מרימים את השמיים', אין לי מושג עם ארי שפיץ מחפש בכלל מישהי להכיר.
אני לא מכיר אותו אישית ומעולם גם לא דיברתי איתו.
אני רק יודע שמהרגע שהתעניינתי האם הוא בכלל פנוי להיכרויות, המייל שלי לא נרגע מעוד ועוד בקשות של רווקות מהמגזר שמתעניינות בחייל הגיבור.
בחורות שלמרות שאני לא מכיר אותם ולא דיברתי איתם, נראות כאיכותיות, מקסימות, מדהימות, משכילות. כך לפחות לפי הפרטים הטכנים.
רווקות שלא נרחיב יותר מידי, אבל בואו נגיד שיש להם כמה וכמה אפשרויות והפנייה שלהם אליי בנוגע לארי לא נובעת מחוסר ברירה.
חלקם מצרפות עם הבקשה להכיר גם את הכרטיס ביקור שלהם.
חלקם רק שואלות.
אחרות מנסות לברר בדרכים עקיפות
אבל המסר ברור ועוצמתי מתמיד:
הבחורות האלו פשוט נפעמו מהדמות של ארי שפיץ.
ותכל'ס?
וואלה קחו את זה איך שבא לכם, זה מרגש אותי. אבל ממש.
למה?
כי זה מוכיח לי שוב שהדור שלנו וחלק נכבד מרווקות המגזר, יודעות לזהות איכות אמיתית כשהם פוגשות אותה.
איכות שגם כשהיא מגיעה על שתי פרוטזות היא עדיין מרשימה.
שואגת חוסן מנטלי ועמידות.
כאילו, לעזאזל, הבן אדם שיחק צ'יקן עם מלאך המוות ונשאר לצפות בו מחפש מסלול מחדש, אז הוא בכל זאת מבין דבר או שניים בהישרדות בחיים לא?
הרווקות האלו, לא מחפשות קטלוג של אופנה או גברים שסובלים מעודף מסת שריר וקוביות בבטן.
אם הם כן היו מחפשות את הגברים האלו, כנראה שהרמה ההתפתחותית שלהם עדיין הייתה תקועה על 'דיסני פלוס'.
הרווקות האלו מחפשות משמעות.
הן מחפשות גבורה.
הן מבינות ש"המותג" הכי חזק שיש לגבר זה לא הטייטל המקצועי שלו:
עורך דין, רואה חשבון, טייס או מנהל צוות ב'אינטל' וגם לא המראה ההורס שלו.
דפדפו הלאה. התקדמנו.
הן כותבות לי בשיא הכנות:
"אבינועם, זה לא משנה אם הבעל העתידי שלי יגיע בלי יד או בלי רגל.
אם הוא מקרין כזו עוצמה, אם הוא עומד שם ומרים את המשואה ואת השמיים של כולנו יחד, אני רוצה להיות שם לידו".
וזה, חברים, הניצחון האמיתי של המלחמה הזו.
היכולת לראות דרך הצלקות והפציעות את הנשמה היתירה, את הגיבור שבוחר כל בוקר מחדש בחיים בראש מורם.
אבל, ויש פה "אבל" שבוער בי.
באותה נשימה שבה כולנו הצדענו לארי, המדינה שלמה עסקה בשאלה אחת:
"מי זו החיילת היפה שעמדה לידו והסתכלה עליו?".
הפוסטים רצו, התמונות נחתכו, והשיח הפך לקרקס של יופי חיצוני והחפצה.
אל תבינו אותי לא נכון:
היא יכולה להיות אדם מדהים. באמת. לוחמת, איכותית, עולם ומלואו.
יודעים מה? מבלי להכיר אותה אני בטוח שהיא בן אדם מדהים.
לא יודע, זה מה שהיא משדרת.
בכל זאת היא חיילת שמייצגת ערכים ועולם עמוק יותר מאשר היינו רואים אותה רוקדת את עצמה לדעת באיזו פרסומת של בנק שמחפש פנים יפות.
אבל משהו כאן לא מסתדר לי.
משהו בסימטריה הזו מרגיש לי לא מדויק, כמעט צורם.
כשעומד שם אדם שנתן את כל כולו למען המדינה, שגופו מספר את סיפור הגבורה של הדור הזה, ואנחנו עסוקים ב"וואו, תראו כמה היא נראית טוב" , אז, תכל'ס, זה קצת להחמיץ את הנקודה:
זה מזכיר לי את "סיפור הבריסטה" המפורסם.
זוכרים? שכולם דיברו על היופי של ההיא מהקפה בזמן שהעולם מסביב בער.
יש בזה משהו שמקטין את האירוע. כאילו אנחנו לא מסוגלים להכיל עוצמה רוחנית בלי לעטוף אותה בצלופן של 'יופי פוטוגני'.
אתם רוצים באמת לתת השראה לילדות שלכם?
לכו ותספרו להם אדית אגר, הפסיכולוגית היהודייה מעוררת ההשראה או על ענבל ליברמן.
כאילו אשה בישראל 2026 באמת צריכה שהדמות שלה תחרוך את הרשת בגלל הלוק ההורס שלה?
סיריאסלי?
ארי שפיץ לא צריך עיניים מדהימות בכדי להיות מרהיב:
האור שלו בקע מהמקום שבו הגוף נשבר והרוח נשארה שלמה.
כשאנחנו מתמקדים במבט של החיילת רק כי היא "פוטוגנית", אנחנו הופכים רגע מקודש לסצנה מהוליווד.
אשכרה מביך.
אני רוצה להגיד לרווקות שכתבו לי:
בחיים אל תפסיקו לחפש את האיכות הזו:
את הגברים שבוחרים להיות גיבורים ביומיום, גם אם הדרך שלהם רצופה כאב פיזי.
היופי האמיתי הוא זה שלא נמוג כשמכבים את המצלמות בטקס המשואות.
היופי האמיתי הוא היופי של מי שיודע להסתכל לקושי בעיניים ולחייך, כי הוא יודע למה הוא פה.
בואו נרים את השמיים של המבט שלנו.
יש מאות גיבורי מלחמה, אנשים עם רוח ששואגת מסוף העולם ועד סופו.
חיילים ששמרו עלינו ועל כל אחד ואחד מהם ראוי לכתוב ספר השראה.
בחייהם כמובן.
לא חלילה במותם.
חיילים שמדגמנים חוסן מנטלי ויכולים לתת עולם ומלואו לכל רווקה שרק חפצה בגבר איכותי שבחר בחיים ונלחם בהם בכל יום מחדש.
בואו נלמד להסתכל על המהות, על החוסן, על הבחירה. כי בסוף, כשהאורות של הטקס כבים, מה שנשאר זו האיכות האמיתית.
וזו, תאמינו לי, יפה הרבה יותר מכל תמונה ויראלית.