האבנים שזועקות מברצלונה

האבנים בברצלונה אינן מונחות במקום שבו נועדו לנוח. הן נעקרו, נשברו וקובעו בתוך קירות שמעולם לא נועדו לשאתן, והן עודן שם, גלויות, חשופות, בלתי פתורות. מהן האבנים הללו?

אין אלו אבנים. אלה הם השרידים האחרונים של עולם שפורק במתכוון, חלק אחר חלק, גזֵרה אחר גזֵרה, עד שאפילו זכרו נזקק לעיוות כדי להכילו. הן מה שנותר כאשר ציוויליזציה אינה מסתפקת בגירוש עם, אלא מבקשת למחוק כל זכר לכך שאי פעם השתייך אליה.

אבנים אלו עמדו פעם זקופות, מצבות יהודיות. הן התרוממו מאדמת מונז'ואיק, “הר היהודים", כעדים זקופים למאות שנות חיים יהודיים בברצלונה. כל כתובת הכריזה: היינו כאן.

ואז באה שנת 1492. לא לפתע, אלא כשיאו של תהליך. הגירוש רק עיגן רשמית את אשר כבר החל, הגדרתו מחדש של היהודי: בני אדם שנעקרו לא רק מן הארץ, אלא מן הלגיטימיות עצמה. ואף הגירוש לא הספיק.

ולכן נלקחו האבנים. הן שובצו בקירות ארמון הפלאו דל ליוקטננט (Palau del Lloctinent), הפוכות, שבורות, מנותקות ממקומן. הן נעשו חלק ממבנה חדש, כזה שמחק את החיים שמהם באו.

אך האותיות העבריות נותרו. המילים: “קינה", “בני", “יוסף".

אין אלו שרידים דוממים, אלו קולות המתנגדים לשינוי שנכפה עליהם.

“כִּי־אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. הוֹי בֹּנֶה עִיר בְּדָמִים, וְכוֹנֵן קִרְיָה בְּעַוְלָה." (חבקוק ב':י"א-י"ב)

דברי הנביא אינם כאן מטפורה. הם תיאור. וזעקת האבן אינה כלואה במאה החמש עשרה. היא מהדהדת בהווה, וכאן מתחיל העבר לדבר אל ההווה.

כי בזמננו שלנו, ספרד, אותה ארץ גירוש, שבה והעמידה את היהודי במרכז השיח המוסרי, הפעם באמצעות מדינת ישראל.

ביולי 2025 תיאר ראש הממשלה פדרו שנצ'ס (Pedro Sánchez) את מלחמת ישראל בעזה כ“רצח העם הגדול ביותר שהמאה הזאת ידעה".

בספטמבר 2025 הרחיק לכת עוד יותר, כשהאשים את ישראל ב“השמדת עם חסר הגנה", ובה בעת הטיל אמברגו נשק מקיף והגביל גישה לנמלים, למרחב האווירי ולכניסת אנשים המזוהים עם מדיניות ישראל.

באותו חודש קרא להדחת ישראל מאירועי ספורט בינלאומיים, בטענה שיש לנהוג בה כפי שנהגו ברוסיה לאחר אוקראינה.

וכבר במאי 2025 כינה את ישראל “מדינה רצחנית", והצהיר כי ספרד “אינה עושה עסקים" עם מדינה כזו.

ואז, במהלך מלחמת 2026 עם איראן, התרחבה עמדה זו. ספרד סירבה לאפשר לארצות הברית להשתמש בבסיסים המשותפים ברוטה ובמורון, ואילצה מטוסים אמריקניים לתמוך במבצעים ממקומות אחרים. היא סגרה את מרחבה האווירי לטיסות צבאיות אמריקניות הקשורות לעימות, וכפתה ניתוב מחדש ברחבי אירופה. היא דחתה לחצים אמריקניים, אף תחת איום של תגמול כלכלי, והצהירה כי לא תפעל “מתוך פחד". והיא תיארה את המערכה כ“בלתי מוצדקת" ו“מסוכנת", ודימתה אותה ל“רולטה רוסית בגורלם של מיליונים".

וכעת, לאחר החלטת ספרד להחרים את האירוויזיון בשל השתתפות ישראל, ספרד דוחפת לביטול ההסכם בין האיחוד האירופי ומדינת ישראל.

כאשר אומה אחת מתוארת כפושעת יחידה, כסטייה מוסרית שאין דומה לה, השפה מתפשטת, מן המדינה אל העם, מן המדיניות אל הזהות.

וכאן מתחילות האבנים לזעוק שוב.

כי מה שנעשה להן לא התחיל באבנים. הוא התחיל בלשון, בהגדרה מחדש של בני אדם, ממשתתפים לחריגים, משכנים לבעיה. מרגע שהשינוי הזה השתרש, כל השאר בא בבהירות מחרידה.

ובסופו של דבר, גם האבנים יכלו להיעקר, להתהפך ולהיבנות בתוך קירותיו של עולם שכבר לא הכיר בהן, ולהישאר שם, גלויות אך לא מושבות למקומן עד היום הזה.

כמצרים שבמקרא מסופר “וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ... אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת־יוֹסֵף" (שמות א':ח'), כך גם ספרד בחרה בחטא השכחה. היא שכחה את היהודים שסייעו לבנות את ספרד, את המסחר שחיזקו סוחריה היהודים, את שליטיה שיועצו בידי מדינאים יהודים, את חוליה שרופאו בידי רופאים יהודים, ואת תרבותה שהועשרה בידי משוררים, חכמים, מתרגמים ופילוסופים. גירוש 1492 לא היה רק גלות עם, הוא היה גלות הכרת הטוב.

מדוע דווקא המילים הללו חרוטות על האבנים? משום שנועדו לשרוד. קינת יוסף, כדי שהאשמה העתיקה תישמע שוב: המיטיב שנשכח, המשרת הנאמן שנגמל בכפיות טובה. ספרד, כמצרים לפניה, שכחה את מי שבירכו אותה.

האבנים זועקות, לא רק על מה שנעשה, אלא על מה שנמשך.

האנטישמיות אינה נעלמת. היא מתפתחת. היא מאמצת את אוצר המילים המוסרי של זמנה. היא לומדת לדבר בשם הצדק, גם כאשר היא מבודדת, מייחדת ולבסוף מנכרת.

כאשר האבנים זועקות, האם אנו רק שומעים את העבר? או שמא אנו חוזים בו שב ומתגלם בצורה אחרת?

וזה עלול לקרות מהר מאוד.

כאשר ולטר רתנאו, המדינאי היהודי הבולט ושר החוץ הגרמני לשעבר, נרצח בשנת 1922, מיליוני גרמנים התאבלו, והמונים השתתפו במסעי הלוויה כביטוי לאבל לאומי. אך כעבור מעט יותר מעשור הידרדרה גרמניה לרדיפה שיטתית ולהשמדת יהודיה תחת המשטר הנאצי. מיוסף המקראי ועד העת החדשה מלמדת ההיסטוריה כמה מהר עלולה הערצה להפוך לשנאה, כמה מהר חברה שוכחת את מי שסייעו לה להתקיים, וכמה דק הגבול בין כבוד, פוגרומים והשמדה.

ואף על פי כן, המילה האחרונה איננה גלות אלא התחדשות. על האבנים השבורות הללו מדבר חזון ישעיהו: “וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה." אנו קוראים אותיות אלו היום בשמחה מפוכחת, כי ישראל עומדת ריבונית, חזקה ומסוגלת להגן על עצמה. האבנים העידו פעם על פגיעוּת יהודית, עתה הן מעידות על נצחיות יהודית.

כאשר חמותי ז"ל, יהודייה גרמנייה ילידת ברלין, שבה למקום הולדתה בהזמנת העיר, דיברה אנגלית בלבד, אף שגרמניתה, מדויקת ובלתי ניתנת לטעות, עדיין ריחפה מתחת לפני השטח. לא היה זה חוסר יכולת, אלא סירוב. יש שפות שמשנשברו אינן שבות.

כאשר נסעו דרך שכונה שסימניה הזנחה ופשיעה, הביטה מבעד לחלון רגע ארוך, פנתה אל המדריך ואמרה כמעט בדרך אגב:

“אם כן... זה מה שהחלפתם באיינשטיין?"

יצחק דוד גולדברג הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין