ימי התשועה שאנו מציינים בראשיתו של חודש אייר, דורשים העמקה. אך לא רק העמקה בתוכנם אלא גם בשורשיהם ההיסטוריים.
בשנה הבאה נציין מאתיים וחמישים שנה לעליית החסידים ההרואית בשנת התקל"ז - 1777, בראשותו של רבי מנחם מנדל מוויטבסק, ולצידו רבי אברהם מקליסק ורבי ישראל מפולוצק זכר צדיקים לברכה.
הרבי מוויטבסק, שאולי ראוי יותר לכנותו הרבי מטבריה, שבא' באייר חלה ההילולה שלו, היה מגדולי חסידי המגיד ממזריטש, מנהיג קהילת החסידים הגדולה ברוסיה הלבנה והממשיך הטבעי של רבו, גדול תלמידי הבעש"ט הקדוש. רבי מנחם מנדל היה נוהג לחתום את אגרותיו במילים "השפל באמת", ובענוותנותו הגדולה ויתר על הכבוד והגדולה שהיו מיועדים לו, בהובלת קהילת החסידים הגדולה, והעדיף לעלות ארצה.
"ארבעה יצאו לדרך בחודש אדר של שנת תקל"ז - 1777 - וחמישה חודשים אחר כך, לאחר תלאות רבות וגלגולי דרך קשים ביבשה ובים וניסיונות רבים שעמדו בהם בחודש אלול, על סף הימים הנוראים, הגיעו שלושה לארץ: רבי מנחם מנדל, רבי אברהם מקליסק וישראל מפולוצק.
"רבי שניאור זלמן מלאדי נסע עמם עד מאהילב שעל הדנייסטר וחזר לליטא, וכידוע הקים חסידות גדולה של חב"ד. אולי נדברו ביניהם שהוא יתעכב בגלות כדי להיות שלוחם ובא כוחם שם, ואולי חש שניאור זלמן שאין השעה ראויה לגאולה וחזר להנהיג את עדתו ולהגביר את כוחה של החסידות."
"השלושה הגיעו לארץ־ישראל עם שלוש מאות נפש מלווים, מהם חסידים ומהם שאינם ראויים לכך, שנתוספו אליהם בדרך במקומות שונים. ובאו לצפת, עירם של שמעון בר יוחאי והאר"י. ובגליל משל אז ג'זאר פחה שעלה זה עתה לכס השלטון וישב בעכו ומשל ביד חזקה, אבל עושה דברו ושר אוצרו היה יהודי, חיים פרחי, מבני ישראל אשר בדמשק, והוא עזר להם. בני צפת מדורות, הספרדים, קיבלום בסבר פנים יפות. קהל אשכנזים כמעט שלא היה בעיר". (רבי מנחם מנדל מוויטבסק מצווה לבנו, שלמה שבא, מתוך פרויקט בן יהודה).
בהמשך, בגלל צרות קשות ורדיפות, נאלצו לנדוד לטבריה ולקבוע שם את מושבם.
געגועיי לחסידים
כמה חשוב לזכור ולהזכיר את העלייה הקדושה הזאת, העלייה הראשונה האמיתית. השורשים העמוקים שהיוו התשתית ליסודותיה של מדינת ישראל. כאשר מעמיקים שורש ומבינים מהו המעיין הקדוש שממנו שאבו אבותינו את עוז הרוח והגבורה לעלות ארצה, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, בייסורים נוראיים, אפשר להבין יותר גם את מקור הקודש שממנו שואבים לוחמינו הגיבורים, החלוצים והמתיישבים, את עוז הרוח להילחם על הארץ, למרות הייסורים הנוראים והקשים שבהם נקנית ארץ ישראל, בעבר ובהווה.
ממעיין הקודש הזה של החסידות הארץ־ישראלית נשאבות השמחה והאמונה להתגבר על כל הקשיים, כפי שכתב הרב מימון בזיכרונותיו: "לפרקים, כשהתחלנו להרגיש את הקרירות והקיפאון בין העסקנים והעובדים והפועלים - התגעגענו להתלהבות הגדולה והאדירה של החסידים שחסרונה מורגש גם עכשיו בכל מעשה ובכל פעולה על שדה הישוב והתחיה.
"וכשהייאוש התחיל להתגנב לתוך הלב וכשגברו עלינו החולשה והרפיון ועמהם הספקות והפקפוקים, התגעגענו לחסידים שיבואו ויכנסו לתוך מחננו וישפיעו עלינו מרוח האמונה והבטחון שבתוך לבם וחיתה גם נפש הציונות בגללם.
"כי אמנם זהו כוחה של החסידות: להכניס לתוך העבודה את השמחה הפנימית, הנפשית, האלוהית, את אותה השמחה אשר בתוך־תוכה, בשורש השורשים שלה היא גם תוגה אלוהית, כליון־הנפש, געגועים למה שחסר לנו ולמה שדרוש לנו..." (ישראל, תורה, ציון עמ' 315).
את ארץ־ישראל לא יעזוב
אפשר להתרשם מן האמונה, הביטחון והאהבה העצומה לארץ ישראל ממכתב שכתב רבי מנחם מנדל, על ייסורי האחיזה בארץ ועל הגבורה שהאחיזה הזאת דורשת ממי שמבקש לעלות אליה:
"זאת אשיב אל ליבי להשיב מפני הכבוד לכל שואל ומבקש לשכון כבוד בארץ הקדושה: מודעא רבה לידע ולהודיע את הארץ מה היא... הנה כמה היפוכים וגלגולים ומאורעות עידן ועידנין יחלפו על כל אחד מבאי הארץ עד כי מתדר ליה בה [=מוצא בה את מקומו] ורצה את אבניה ואת עפרה יחונן, ואוהב חורבות שבארץ־ישראל מפלטין שבחוץ־לארץ ופת חרבה וכו' וכיוצא בהם. ולא לקלים המירוץ, לא יום ולא יומיים ולא חודש ולא שנה כי אם ברבות השנים עד יעברו ימי הקליטה קולטתו בחיים במקלט ישב עולם לפני אלקים, כמה שכתוב: 'אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ' (תהלים פז, ה), רצה לומר: כל הבא אל הקודש צריך מחדש עיבור יניקה וקטנות וכו' עד פנים בפנים יראה פני הארץ ונפשו קשורה בנפשה" (פרי הארץ, קובץ מכתבים).
וכפי שמסופר עליו, חרף געגועיו הגדולים לתלמידיו וחבריו שנשארו בגלות: "אבל את ארץ־ישראל לא יעזוב. אפילו נראה שהשכינה בשפלות רבה. קשה המלאכה מנשוא והוא גם נחלש. הביט בכנרת המשקיפה בחלון, שכן מראה האגם היה מרפא את נפשו. אי־שם, בתוך המעמקים הגדולים הללו, מצוי ניצוץ משיח. והיה אז מרחם על חבריו הרביים היושבים בגלות ונסתרת מהם מתיקותה של ארץ־ישראל". (שלמה שבא, שם)
לאחר כעשר שנים בארץ ישראל, בהיותו בן חמישים ושבע, עלתה נשמתו לגנזי מרומים וגופו הקדוש נטמן בבית העלמין בטבריה. כחלק מהצוואה שהותיר לבנו רתב ר' משה: "שלא יתנאה במלבושים יקרים, כי אם בינוניים. ולהתרחק מהכבוד. ויתרחק מהוללות, וישמח בה' ובעבודתו. וילמד בכל יום בספרי מוסר. ויתחבר עם אנשי אמת. ויאהוב הפחות שבישראלים. ויתרחק משקר בכל כוחו, אפילו לשם שמים".
מקור ראשון
ומרבי מנחם מנדל, לעוד שורש חשוב מראשיתו של חודש אייר. 28 שנים טרם הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל, לפני 103 שנים, בראשיתו של חודש אייר התר"פ - 1920, נפתחה ועידת סן־רמו, באיטליה, "שבה עסקו 'מדינות ההסכמה' בנושא חלוקת האימפריה העות'מנית בתום מלחמת העולם הראשונה. בעבור ארץ ישראל, שנשלטה על ידי האימפריה העות'מנית עד אותן השנים, הייתה זו ועידה מכריעה - שכן היא זו שהביאה באופן רשמי לתחילת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. ההסכם הביא בחשבון גם את "הצהרת בלפור", ועל המנדט הבריטי ניתנה האחריות על מימוש ההצהרה. לכן, בוועידה זו הוכר פעם נוספת הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל" (נערך מתוך אתר המרכז האקדמי שלם).
בדרשה נפלאה שנשא הרב קוק זצ"ל, עם היוודע הבשורה המשמחת והמרגשת (מובאת באגרות הראי"ה חלק ד עמ' תפ-תפב, "בענין החלטת האומות בסן־רימו"), העניק נקודת מבט אמונית מעמיקה על התהליכים שעוברים עלינו בחיינו ועל אחת כמה וכמה בתהליך הגאולה. בדבריו התייחס לפרקי ההלל שאנו קוראים, מתוך התהלים, וכך אמר:
"ואולי זהו מה שאמר דוד: 'ד' לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי' 'לֹא אִירָא' (תהלים קיח, ז-ח, ו) - פתח ד' את עיני להכיר את המקור הראשון שממנו תצאנה עבורי הרעות והטוב, ואדע כבר כי צוררי, אשר מפניהם יראתי, אינם אלא כלי זעם בידיו של הקב"ה, ומיטיבי, אשר לעזרתם ציפית, אינם אלא מלאכים עושי דברו, עד כי ד' לי בעוזרי (בעוזרי לא אראה אדם אך א־ל) וככה גם כן 'אני אראה בשונאי' - (לא אראה שונא לפני רק שבט אפו של הקב"ה) אם כן הלא אשיב אל ליבי: למה לי רוב המתווכים והאמצעים, אשובה אלכה לי קודם כל אל המקור הראשון - הלא טוב לי קודם כל 'לחסות בד'', שהוא הוא הגואל האמיתי והוא הוא התומך גורלי..."
להרים עיניים לשמיים
בדבריו התייחס הרב קוק לצורך לא להיות כפויי טובה מצד אחד, אך מצד שני - לא לשכוח להביט אל השורש, לשאת עיניים לשמיים - "חלילה לנו להיות כפויי טובה לכל פועלי האמת אשר בהשתדלותם ובחרף נפשם עזרו להביאנו עד הלום. אבל בה בשעה מכירים אנו בהכרה ברורה כי לא המה, אך האלהים הרועה אותנו מעודנו, הוא עשה לנו היום את התשועה הגדולה הזאת והמה אך כלי חפץ היו בידו יתברך..."
ומסקנתו מתוך הבנת השורש - החיבור אל השורש: "לא שירות 'התקוה' לבדן, ולא קריאות הידד ושתיית יין כרמל לבדן, תהיינה לאבני בנין בידינו לבנות את בית ישראל, רק זכירת ושמירת בריתו על פי דרך התורה והמצווה, היא תהיה לנו ליסוד מוסד ולאבן פינה".
ובנימת סיום אקטואלית: ההמנון הלאומי בשלב הנוכחי של המלחמה, הוא ללא ספק הלהיט הוויראלי של הנער ניר קליגר, "מה זה שמה בשמים". ובכן, "מה זה שמה בשמיים, לא ציפור ולא מטוס". כאשר אנחנו מרימים עיניים לשמיים, כדרכם של גדולי החסידים והחלוצים לאורך הדורות, "מכירים אנו בהכרה ברורה כי... אך האלהים הרועה אותנו מעודנו, הוא עשה לנו היום את התשועה הגדולה הזאת והמה (כל השליחים למיניהם למיניהם), אך כלי חפץ היו בידו יתברך..."
ואולי זהו גם שורשו העמוק של מנהג הזיקוקים בליל יום העצמאות. פשוט להרים את העיניים לשמיים.