בין שואה לתקומה: מבט אמוני

'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'' [ויקרא יח,ה]. 'וחי בהם' - ולא שימות בהם .

אומר הרמב"ם בהלכות יסודי-התורה [ה,א] כל בית ישראל מצווים על קדוש השם הגדול הזה שנאמר: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם' [ויקרא כב,לב]. ומוזהרים שלא לחללו שנאמר: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי'. כיצד? כאשר יעמוד עובד-כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם' - וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו. ובהלכות שבת כתב שאסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר: 'אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם', ולא שימות בם [פרק ב,ג].

מבהיר המשך-חכמה, שהיינו עלולים לחשוב ששמירת שבת דוחה גם פיקוח-נפש, מכיוון שהיא מקור כוחו וזכות קיומו של עם ישראל, ולכן במקום שמתעוררת סתירה בין החיים לבין השבת, השבת תגבר. מלמדת אותנו התורה, שכל מה שנותן לשבת את כוחה, זוהי קדושת עם-ישראל הנובעת מבחירת ה' בישראל, כי 'אַתָּה בְּחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים, אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ, וְרוֹמַמְתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, וְקִדַּשְׁתָּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לַעֲבוֹדָתֶךָ, וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵינוּ קָרָאתָ'.

נמצא אפוא שרק בזכות ישראל קיימת השבת. לכן פיקוח-נפש דוחה אותה. שמירת החיים של ישראל מכריעה את הכף, כי היא זו הנותנת את הכוח לשבת. ולא רק לשבת, ישראל הם גם הממליכים את בורא-עולם, ולכן ראש-השנה בו ממליך עם-ישראל את בוראו, קודם ליום-הכיפורים. יסוד זה של 'וחי בהם' - ולא שימות בהם, הינו כלפי הפרט אך לא פחות מכך, כלפי קדושת חיי האומה הישראלית כולה, יסוד כסא ה' בעולם.

שאל זקן אחד את אליהו [הנביא]: שני דברים יש בלבבי, ואני אוהבם אהבה גמורה: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם לחברו, תורה או ישראל? אמר לו: בני, דרכן של בני-אדם לומר: תורה קדמה לכל, שנאמר: 'ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ' [משלי ח,כב], אבל אני ה' אומר: ישראל קדמו לכל, שנאמר: 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' [ירמיהו ב,ג]. [בראשית רבה, ויצא] התורה היא הכתובה וישראל והקב"ה הם בחינת חתן וכלה, הדוד והרעיה.

ומעט פרופורציה. נוהגים אנו מעט מנהגי אבלות בימי הספירה על י"ב אלפי זוגות תלמידי רבי-עקיבא שמתו במגפה, ובל"ג בעומר הקרוב ישמח ישראל על חמשת התלמידים שהוסיף אחר-כך רבי עקיבא שלא מתו ושירד דרומה ללמדם תורה ובכך ניצלה התורה מאבדון. שמחה על שאם חלילה הייתה בשמים קפידא גם על אותם חמישה תלמידים, מה היה עולה בגורל התורה כאשר השושלת הנצחית של משה קיבל תורה ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וכו', הייתה נגדעת.

ואם כך היא השמחה לגבי הצלת התורה, הצלת ה'כתובה', על אחת כמה וכמה שעלינו לשמוח על שארית הפליטה אחר השואה האיומה בקום מדינת ישראל לקליטתם. שואה בה לא רק ביקש המן של אותו דור להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים, אלא גם פעל ורצח בפועל שישה מיליונים מתוכם. שואה בה ירד חושך לעולם שכמוהו לא היה, ובה נהפכו ישראל לשעיר לעזאזל. כאותו שעיר האמור בפרשתנו, שנשלח ביד 'איש עתי' למקום ציה, הושלך מן ההר ונקרע חי לגזרים, כאמור במסכת יומא [סז.]. כך ישראל היה ל'שעיר לעזאזל' של אומות-העולם, שהושלך למחנות ההשמדה, כשהעולם עומד מנגד ושותק. אף אלו שפעלו, פעלו באיחור והחמיצו את הרכבת, את רכבות הבהמות בהן הובלו היהודים למחנות המוות.

אף לא נדרשו להמיר דתם, כל אשר בשם ישראל יכונה, אחת דתו הייתה למות, גם אם סבו או סבתו כבר נטמעו בגויים. רצח לשם השמדת אומה. כאן לא עלתה כלל השאלה של 'וחי בהם' ולא שימות בהם. כי לא ניתנה כלל אופציית המרת הדת, אף לא הייתה זו שעת גזירה לבטל דתם או לבטל מצוה מן המצוות שעליה נאמר 'יהרג ואל יעבור', היה זה ג'נוסייד' לשמו. דוגמית לרשע הבלתי נתפס הזה, ראינו בעיצומו של חג שמחת תורה לפני כשנתיים ומחצה.

בשבוע שחלף אמרנו 'יזכור' לעילוי נשמות הרוגי השואה, שואה אותה ראה לנגד עיניו רבי יהונתן אייבישיץ יחד עם התקומה, בפסוק 'בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵך'ְ [ישעיהו נד, ז]. וביום שלישי האחרון התייחדנו ואמרנו 'יזכור' לעילוי נשמות גיבורינו הלוחמים. מחיר דמים כבד מנשוא. מסירות-נפש עצומה של חיי הפרט, של חיילים רבים, עבור הצלת נצחיות חיי האומה, כדי שיתקיים בה 'וחי בהם' ושלא חלילה תמות בהם. לוחמים אלה קיימו בגופם את שאומר הספרא בפסוק 'ונקדשתי' - מסור את עצמך וקדש שמי.

יכול ביחידי? תלמוד-לומר 'בתוך בני-ישראל' המרובים. הייתה זו אותה אש זרה שאכלה בבני אהרן, אותה אש שאכלה בבני-עמנו לפני שמונים שנה. אך הפעם האש שאכלה בלוחמינו הייתה אש שונה. כי הבדל תהומי בין אש לאש, בין דם לדם, בין דין לדין. אותה אש להבה אדירה ששרפה, ואשר עשנה עלה השמיימה מכבשוני המרצחים, אותה אש שכילתה בעמנו, הייתה לאש התקומה, לאש הלפיד להולכים לפני המחנה. להבה אדירה, כשחר הבוקע מתוך עלטה נוראה. שחר שקרא לשארית הפליטה לשוב ארצה ולהילחם עליה. שחר שקרא לארץ-ישראל לקבל את פני שארית האומה 'הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם' [ישעיה נב,ב], לבשי בגדי תפארתך - הלוא המה עמי! כי תמו אלפיים שנות גלות!

ומאז כשאנו מוקפים בשבעים זאבים, פעם אחר פעם נתקיים בנו דברי הנביא: 'כׇּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח' [נד,יז] וזאת גם כשפתחו אותם זאבים במלחמה בהפתעה גמורה. בכל פעם וממש עד ימינו אלה, 'נִגְלָה כְּבוֹד ה', וְרָאוּ כׇל בָּשָׂר יַחְדָּו, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר' [ישעיהו מ,ה]. ראו קיבוץ גלויות שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ' [מט,יח]. ראו ורואים כל בשר את ממלכת התורה מתקיים בנו 'הוֹי כׇּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם', אומר רש"י אין מים אלא תורה. מעולם לא היו כה רבים לומדי תורה וקובעי עתים לתורה. ראו ורואים את ישוב הארץ בערים, בישובים ובחוות - 'כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ'... [נד,ד].

ראו גם ראו כי 'עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מטעו מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר' - ירשו את הארץ לעולם ולא יגלו עוד ממנה [מצודת ציון]. ראו ריבוי אוכלוסין שמעולם לא היה כמותו בארצנו - 'הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם' - ריבוי בכמות, ריבוי בכוח, באיכות ובעוצמה [מלבי"ם]. 'אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'. [ט,כא-כב]. אומר המלבי"ם, הגם שאני מתמהמה עתה, והעם חלשים ומעטים, הנה בבוא העת המיועד אעשה הדבר בזריזות ואמלא את הבטחתי, ודומה שהגיע העת. ראו כל בשר יחדיו 'מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה'...[ נא,ו].

ומנגד למראה כל המראות הנפלאים, ממשיכים אנו במסורת המחלוקת, שהחלה עוד מאז בית-הלל ובית-שמאי, ובעצם עוד הרבה לפני כן, שהרי כבר אברהם-אבינו ומשה-רבנו, התווכחו עם בורא-עולם. גם משעמדו ישראל על שפת ים-סוף, אומר רבי-מאיר שהיו השבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר אני יורד תחילה לים, וזה אומר אני יורד תחילה לים, וגם בכך יש מחלוקת, אמר לו רבי-יהודה לרבי מאיר, לא כך היה המעשה... אלא זה אומר 'אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. עד שקפץ נחשון בן עמינדב, וירד לים תחילה.... ואולם, אליבא דכולי עלמא, כל בר-דעת המתבונן ולו קמעה בחסדי ה', רואה הוא את הפער העצום היכן היה עם-ישראל בימי 'יציאת אירופה 1947', אותה אניית המעפילים 'אקסודוס', אליה העלה אבי, ע"ה, את ניצולי השואה, כשהבריטים עומדים מנגד ומשלחים את אניית הניצולים ללא פחות מאשר גרמניה הנאצית, בהשוואה לימינו אנו, בהם ארצנו פתוחה לכל יהודי לעלות ארצה, וישראל אף הפכה למעצמה אזורית, למגדלור של תורה, של עוצמה צבאית וכלכלית.

שיבת עם-ישראל לארצו, מלכות-ישראל וכל פלאי התקומה הם קיום נבואות נביאינו לנגד עינינו. תחילה עלינו להפנים זאת בקרבנו ולהודות, להלל ולשבח לאדון כל, ב'הלל' עם או בלי ברכה. להודות על שהנחלת לאבותינו ולנו 'ארץ חמדה טובה ורחבה'. וכפי שאומרת הגמרא בברכות, כל שלא אמר 'ארץ חמדה טובה ורחבה' - כלל לא יצא ידי חובת הברכה! כי חסר הוא בהכרת הטובה הגדולה. וכי הכרת-הטוב צומצמה ל'ברכת המזון'?!

יתר על כן, הגמרא במסכת פסחים [קיח.], קובעת שלמרות שקיים הלל-הגדול, בו כ"ו 'הודו' כמניין הוויה, על כל ישועותינו ופדות נפשינו, בכל זאת אומרים אנו בחגים הלל רגיל. וזאת כי בו לא מוזכרת רק היסטורית העבר של עמנו, אלא גם זו העתידית. יש בה יציאת מצרים. קריעת ים סוף. מתן תורה. אך גם חבלו של משיח ותחיית המתים. ורבי יוחנן אומר 'לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ' [תהלים קטו,א] - הכוונה היא להפסקת שיעבוד מלכויות, ויש אומרים בשמו שזו מלחמת גוג ומגוג. יש בו בהלל זה שירה לעתיד לבוא לעולם שכולו טוב, עת 'אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים'. וכבר תמה אמו"ר ע"ה, במטותא מכבוד השומעים, כיצד זה ברור לכל שהמתפנה להטיל מימיו, אחר שיתפנה, יוצא ומברך, ואם חש לעוד טיפה, ישוב ויתפנה ושוב ללא היסוס, יישא בשנית בשם ומלכות ברכת 'אשר יצר את האדם'... אז 'פאר א-גאנצע מדינע, אז על 'אשר יצר מדינה שלימה', לא נברך?!

נמצאים אנו אחרי חול-המועד שהחל בחג הפסח, בו היו מביאים מנחת עומר שעורים, מאכל בהמה, המסמל את יציאתנו מעבדות לחרות פיזית, לתהליך רוחני של האומה כולה, של עלייה במעלות ספירת-העומר עד שיגיע הפרט והאומה כולה עם סיום חול-המועד לחג השבועות, חג מתן תורה, ובו בעבודת היום מביאים את 'שתי הלחם' העשויים מחיטים, בדרגת מאכל אדם, חרות רוחנית. בדומה, מאז קום המדינה אנו בתהליך דומה, בו עולה האומה במעלותיה הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, על אף כל העוולות שבפנינו ובתווך בשבוע התפארת, ביום העצמאות, מודים אנו על היותנו בתהליך, תהליך גאולתנו ופדות נפשנו, לתפארת מדינת -ישראל. יום לפני, ביום הזיכרון, מושמעת צפירה, זוהי צפירה בזמן אמת, המזכירה לכולנו שאנו בתהליך אמת, בין האות 'א' לאות 'תו', אמת שהולכת ומתגלית לעיני כל חי. בדומה לתהליך הסרת העורלה מעץ הפרי שבפרשת קדושים, ולתהליך הסרת עורלת הלב שבפרשה.

אך לא רק לעצמנו עלינו להפנים את המציאות שב"ה הגענו אליה, עלינו להפנות זאת גם לכל אומות העולם, נוצרים כמוסלמים, שכל התזה שלהם בת אלפי השנים, נמוגה לחלוטין בשבעים ושמונה שנות עצמאותה של מדינת-ישראל, והגיע הזמן שיודו בכך. היו שחשבו את עמנו משכבר למאובנים, כמו ארנולד טוינבי, Arnold Joseph Toynbee‏ 1889]-[1975 היסטוריון בריטי שכתב שנים-עשר כרכים, בהם ניתח את עלייתן ונפילתן של תרבויות בשנים. 1961-1934 בבואו לדון בהיסטוריה של היהודים, הוא נתקל ב'בעיה חמורה'. ההיסטוריה שלהם אינה עומדת באף אחד מהקריטריונים שהציב לגבי כל שאר התרבויות.

טוינבי ניסה לנסח תאוריה ייחודית ליהודים בכך שטען שהיהדות כאמור אינה אלא 'מאובן' כמו תרבויות אחרות. וכי היהדות הגיעה לשיא יצירתה כ 1,100 שנה לפנה"ס כשתגליותיה העיקריות היו המונותיאים, האלפבית ועוד ומאז אבד עליה הכלח. זהו היסטוריון טועה, אך עמו כל מיליוני הנוצרים לרבות האפיפיור בימי השואה, שחשבו שכיון שעם-ישראל חטא והוגלה מאדמתו, הם היו למחליפו, ולכן אמורים ישראל לסבול ייסורים עד שייעלמו ממפת ההיסטוריה. ככל שהתרבו הצרות ורדיפות היהודים הם שמחו לאידם כי ראו בכך שאמונתם 'מתגשמת'. וכמותם המוסלמים על נביאיהם.

לכל אלה, קיומה ושגשוגה של מדינת-ישראל שכעוף החול קמה לתחייה, מהווים נוקאאוט מוחלט לכל התזות הללו. עם כל הקושי להודות ולשנות תזות שחיו והטיפו על פיהן אלפי שנים, עלינו לדרוש מהם במלוא התוקף בשם היושרה המינימלית לשוב בתשובה על כל שלביה. הכרת-החטא, וידוי וקבלה לעתיד שלא לומר יותר: 'מי ה' אשר אשמע בקולו' ולא לעלות במחשבתם לפגוע ולו בציפורנם של ישראל. ישראל המקיימים לנצח נצחים את הציווי של וָחַי בָּהֶם' - ולא שימות בהם, בזכות הבנים שמסרו נפשם על קידוש-השם ובכך נשמרת נצחיות ישראל לעד.

ר' עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל