ההחלטה לחדש גם את היישובים גנים וכדים בצפון השומרון, 21 שנה לאחר שנעקרו בגירוש יישובי צפון השומרון יחד עם גוש קטיף, היא הרבה יותר משמעותית מאשר חידוש היישובים שא-נור וחומש, שכמובן אין לזלזל בחשיבות המעשה.
מדובר לא רק במחיקת החרפה של הגירוש והחורבן, אלא במהפך התיישבותי אמיתי, חסר תקדים.
כי בניגוד לחומש ושא-נור, עוד לפני ההתנתקות ריחף סימן שאלה על עתידם של שני היישובים הללו, שהיו מנותקים לחלוטין מכל גוש התיישבות, ומערים גדולות שניתן היה להתבסס עליהן. בעוד חומש ושא-נור מוקמו על ציר שחיבר בין שבי-שומרון וקדומים למבוא-דותן וחרמש, גנים וכדים היו מנותקים מכל יישוב אחר. העיר הקרובה ביותר אליהם היתה עפולה, עיר שקשה לבסס עליה התיישבות פריפריאלית, בניגוד ליישובי בנימין וגוש עציון שנשענו על ירושלים, ויישובי מערב השומרון שנשענו על ערים כמו פתח-תקוה וכפר-סבא. על היישובים הללו התבססו גם היישובים על גב ההר.
ההנחה עוד לפני ההתנקות היתה שאין סיכוי לשרידות שני היישובים הללו, שהתקשו גם להתחזק חברתית.
ככלל, איזור צפון השומרון, למרות ששימש בסיס לפריצת ההתיישבות ביו"ש כולו (שיחרור השומרון במלחמת ששת הימים התחיל בג'נין ודרומה, בקרב עמק דותן, וגוש אמונים השיג בסבסטיה את ההסכם עם הממשלה להקמת אלון-מורה) -נחשב לאורך כל ההיסטוריה, ל'אגוז קשה' במיוחד מבחינת האחיזה היהודית, עוד מתקופת המנדט הבריטי, וגם אחרי מלחמת ששת הימים. מספר היישובים שהוקמו במרחב הענק הזה היה מועט, כעשרה, רחוקים זה מזה, ומתקשים להתבסס.
בשנת 1979, כשאריק שרון הכין כיו"ר ועדת שרים לענייני התיישבות "תוכנית שנתית להתיישבות ביהודה, בשומרון, בחבל עזה וברמת הגולן" (היתה זו הפעם הראשונה שגורם ממשלתי הכין תוכנית התיישבות מקיפה ביו"ש. למרבה הצער, זו היתה גם הפעם האחרונה) הוא תכנן שני גושי יישובים לא גדולים בצפון השומרון: הראשון - גוש שבי שומרון שכלל שלושה יישובים שהוקמו, שבי-שומרון חומש ושא-נור, ויישוב נוסף שלא הוקם. השני - גוש ריחן, בו הוקמו היישובים שרובם נותרו בתוך השטח ה'ישראלי' של גדר ההפרדה, למעט מבוא דותן וחרמש.
גנים וכדים תוכננו מאוחר יותר, כחלק מתוכניתו של שרון הפעם כשר ביטחון, להקמת מאחזים ביו"ש שיהפכו ליישובים. למרות זאת, ממשלות בגין הראשונה והשנייה עסקו בהתיישבות מאסיבית באיזורי בנימין, מרכז ודרום השומרון, ובתחילת שנות השמונים גם בדרום הר חברון, תוך חריגה מגבולות ההתיישבות של ממשלות המערך. בכל התקופות הללו נותר צפון השומרון בצל, והוקמו בו רק יישובים בודדים.
ממשלתו האחרונה של יצחק שמיר, ממשלת ימין, שינתה את התייחסותה לנושא ההתיישבות ביו"ש מן הקצה אל הקצה. אולם גם תנופת ההתיישבות שאפיינה אותה, עסקה בעיקר בעיבוי יישובים קיימים, ופחות בהקמת יישובים חדשים. בקווי היסוד של הממשלה נכתב אמנם שיוקמו יישובים חדשים ויורחבו הקיימים, אבל רק הסעיף השני בוצע. מסיבות פוליטיות, וגם בגלל לחצים אמריקניים שנלוו לשיחות המדיניות בין משלחות של ישראל והפלשתינים בוושינגטון (כהמשך לוועידת מדריד), מנעה הממשלה הקמת יישובים חדשים. איזור צפון השומרון שוב נשאר ריק מהתיישבות יהודית משמעותית.
האזהרה של אברהם שבות
שנים לפני ה'התנתקות', בחודש חשון תשנ"ב, אוקטובר 1991, על סף ועידת מדריד, הכין מנהל מחלקת התיכנון והבנייה דאז במועצה האיזורית שומרון, הגיאוגרף והמתכנן האיזורי אברהם שבות, תוכנית התיישבות מקיפה לאיזור צפון השומרון, תחת הכותרת 'קווים מנחים לתיכנון ופיתוח צפון השומרון'.
במכתב הנלווה לתוכנית כתב אז אברהם שבות דברי נבואה של ממש: "צפון השומרון תופס כרבע מכלל יהודה ושומרון. זהו איזור נוח טופוגרפית, המהווה חוליה מחברת בין הגליל לדרום ובין מישור החוף לבקעת הירדן. למרות הפוטנציאל ההתיישבותי הטמון באיזור, ההתיישבות היהודית דלילה ביותר ובשולי האיזור בחלקים מסויימים אין כלל התיישבות יהודית. המצב בולט במיוחד בצפון מזרח השומרון.
"באם נותר עדיין שטח בו תיתכן הקמת ישות ערבית פוליטית כמעט ללא נוכחות יהודית הרי הוא צפון השומרון היכול להישען ברצף קרקעי על שכם. ברור שמצב זה לא יכול להימשך וחובה לתקנו מיד. יש להתייחס אל האיזור כפי שבתחילת שנות ה-80 פעלו בדרום הר-חברון..."
אזהרתו התממשה בכך שבהסכם אוסלו, רוב צפון השומרון, המשולש שבין הערים טול-כרם-שכם-ג'נין, הפך 'פלשתיני' ברובו, למעט צירי תנועה דקיקים בין היישובים המבודדים. תחילה כשטחי B בהסכם אוסלו ב' של רבין, ובהמשך כשטחי A בשליטה פלשתינית מלאה, בהסכם וויי שחתם נתניהו עם ערפאת באוקטובר 1998.
בשנת תשס"ד 2004, כשיחליט אריאל שרון על החרבת 4 יישובים ביהודה ושומרון במסגרת תוכנית ה'התנתקות', הוא יבחר בארבעה יישובים מבודדים בצפון השומרון כדי לאפשר לפלשתינים בדיוק את הרצף ממנו הזהיר שבות: רצף פלשתיני במשולש ההיסטורי טול-כרם-שכם-ג'נין. האזהרה של שבות מפני מתן אפשרות להקמת 'גרעין המדינה הפלשתינית' בצפון השומרון התממשה כמעט במלואה.
מפגש בביתו של יוסי דגן
כעת פועלת הממשלה לתיקון הטעות הקשה הזו. ביום ראשון השבוע, אחרי הטקס הלאומי של ההקמה המחודשת של היישוב שא-נור, שחרב בהתנתקות שהוביל אריאל שרון, התקיימה במקום ישיבה בהשתתפות שר הביטחון ישראל כץ, שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ, שר השיכון חיים כץ, מזכ"ל תנועת 'אמנה' זאב חבר (זמביש) וראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן.
בדיון הוצגה בקווים כלליים מפת התיישבות עתידית בצפון השומרון, שכוללת עיבודי יישובים באיזור מבוא-דותן, מרחב היישובים שנעקרו גנים וכדים, במרחב שבין צפון בקעת הירדן לצפון השומרון כולל בשיפולי הר גלבוע, באיזור שא-נור וגם עיבוי יישובים שבתוך גדר ההפרדה (שקד, חיננית, ריחן ואיזור התעשיה שחק).
ההתיישבות תלווה ביצירת תשתיות מתאימות כמו סלילת כבישים חדשים, בדומה לכביש החדש שנסלל בשנה האחרונה, כביש עוקף סילת א-דאהר המחבר את חומש ושא-נור.
הבשורה ההיסטורית שהתבשרנו הבוקר, ש-21 שנה לאחר שנעקרו בגירוש יישובי צפון השומרון יחד עם גוש קטיף, היישובים גנים וכדים צפויים להיבנות מחדש בקיץ הקרוב, היא שלב משמעותי בתוכנית הכוללת, שכאשר תתממש, תסכל את סכנת מימוש המדינה הפלשתינית גם בצפון השומרון, בכך שלראשונה בהיסטוריה תיצור נוכחות יהודית מאסיבית במרחב של צפון השומרון.