עזיבתו של פרופ' משה כהן-אליה את ערוץ 14 היא הרבה מעבר לדרמה תקשורתית. היא קריאת השכמה למחנה הלאומי כולו.
כהן-אליה, שהגיע מלב המילייה האקדמי במחוזות השמאל, הביא עמו את מה שבימין הממלכתי מסרבים להפנים: ראייה נטולת סנטימנטים של שחקן המכיר את ה"קוד הגנטי" של היריב ומזהה את חולשותיו של השמאל הרדיקלי מבפנים. כהן-אליה הבין שהצד השני מנהל מלחמת חורמה שמטרתה מחיקת הזהות היהודית בדרך למדינת כל אזרחיה, בעוד הימין עדיין מנסה לשחק לפי חוקי משחק שנמוגו מזמן.
חוג סוציולוגי בימין הישראלי המזוהה בעיקר עם הציונות הדתית שבוי ב"טרגדיית תמימות" כרונית. זהו מלכוד פסיכולוגי המקדש את "אהבת האחים" ואת הציות למוסדות המדינה, בשעה שהצד השני, השמאל הרדיקלי הפוסט-ציוני, השיל מעליו מזמן כל מחויבות לאחווה שכזו. עבורו, הימין הוא לא "אח טועה", אלא אויב שיש להכניע.
בתוך הריק התודעתי הזה, השכיל השמאל להפוך את בג"ץ ל"ארמון הנציב" המודרני, כמוסד שאינו מפרש את החוק, אלא מנהיג מרד גלוי כנגד הריבונות היהודית, ובשמשו כהיכל העתירות של עמותות הממומנות על ידי מדינות זרות עוינות, מייצר "ספר לבן" מעודכן המתנכל לכל בשורה לאומית-יהודית.
זוהי אותה "תסמונת ממלכתית" עיוורת שראשיתה בתמימותו של בגין ("יש שופטים בירושלים"), ושיאה בתמונות קורעות הלב בהן מגורשי גוש קטיף בוכים על כתפי החיילים שאולצו לגרשם מבתיהם לפני שדחפורי הגירוש עטו על המבנים לזרוע חורבן. תמימות שהפכה את הרוב הלאומי-דמוקרטי לרוב שהפך למרמס תחת רגלי מערכת שזנחה את העם לטובת אידיאולוגיה אנטי-לאומית במסווה של "צדק אוניברסלי". הימין מחזיק בהגה, אך המערכת המשפטית היא זו שקובעת את כיוון הנסיעה, מהירותה ואם בכלל מותר לה להתניע.
הטרגדיה גדולה אף יותר, שכן היא פקדה גם את מי שהיו פעם "שמאל ציוני". מאז שנות ה-80 החל תהליך שבו מיעוט רדיקלי-מרקסיסטי ביצע "השתלטות עוינת" על גוש השמאל. הניתוק מהאתוס היהודי אפשר לקבוצה דורסנית זו להשתלט על השיח באקדמיה, בתקשורת, במערכת המשפט ובצמרת הביטחונית שהשתלמה בקרן וקסנר.
בעוד המחנה הלאומי נותר מחובר לאתוס היהודי ומורשת ישראל, השמאל-מרכז הפך ל"דיונות נודדות" של קולות מבולבלים הנעים בהתאם למשב הרוח הזמני ממפלגה למפלגה בגוש סוציולוגי מובהק בהתאם לטרנד העונתי. חלל ריק שהוצף ב"פסיכוזת קפלן" ותועל למאבק כוחני בהשראת תנועות ה Woke- הקיצוניות. תנועות נטולות עכבות שאין להן "אלוהים, המנפצות כל קו אדום.
כאן בדיוק נכנס יתרונו של כהן-אליה. כמי שבא מ"שם", הוא הבין שהמוסדות הללו מזמן לא משחקים במגרש הלאומי ולבטח לא הדמוקרטי, כשהפכו למנגנוני כוח פוליטיים כוחניים חסרי מעצורים, המבקשים להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה. כהן אליה הבין מה שאמור להיות מובן מאליו בכל דמוקרטיה נורמלית: מול מרד כוחני שמערער את יסודות המדינה יש להיאבק ללא עכבות, בכלים אפקטיביים שישיבו את הריבונות.
השמאל הרדיקלי משתמש במימון זר ובמנופי לחץ בינלאומיים (ממשל ביידן, האיחוד האירופי, האג) כדבר שבשגרה, לרמוס את הריבונות מבפנים ולסרס את הצבא, כשהימין הבורגני שפיתח תודעת עבד מרשה לעצמו רק ליילל, ונחרד מעצם המחשבה על קריאה להתערבות שב"כ המופקד על שמירת ביטחון המדינה, ולא פחות מכך על שמירת סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני חתרנות ומרי. המהלך המתבקש שנראה בעיני חוג סוציולוגי בימין - הזוי, ממחיש עד כמה הצליח השמאל הרדיקלי המתנשא להטמיע בו תודעת עבד בעשרות שנות התעמרות.
הפנייה המתבקשת לראש השב"כ לטיפול במרי, כמו גם פנייה לסיוע חוץ מול מי שאינם בוחלים באמצעים, אינה פגיעה בריבונות - שכבר מזמן איננה, היא הדרך היחידה להציל אותה משודדיה.
עצוב שערוצי ימין כמו גם חלק מנבחרי הימין בציונות הדתית, שהצליחו לאחרונה להבקיע את חומת תקשורת המיינסטרים, לא מצליחים להשתחרר מתודעת העבד הסמויה שהוטמעה בהם, ולנהל מאבק נחוש שובר שוויון מול המרד בריבון שיצא מהארון בקול גדול. יראת כבוד והערצה סמויה, לאליטת השמאל הנשלט על ידי מיעוט מרקסיסטי רדיקלי וכוחני, מאלצת אותם להסתפק בנהי ובכי יומיומי.
אם הימין לא ישתחרר מהמלכוד התודעתי, הוא ימשיך להיות רוב אלקטורלי שחי כפליט בתוך ביתו
ההזיה האמיתית היא - הניסיון להצביע על בחירות כפתרון, לאחר עשרות שנים שהוכיחו שניצחון הימין בקלפי, לא משנה את התמונה. במדינה בה האינסטנציה המשפטית העליונה שהייתה אמורה להיות שומרת חומות שלטון החוק ומרות הריבון, מנהיגה למעשה את המרד ומונעת כל שינוי חקיקה ו/או מינויים שיאפשרו להחזיר את הריבונות לריבון, מחויב המוסד שעל פי חוק מופקד על שמירת יסודות המשטר הדמוקרטי, לפעול. קוראים לו שרות הביטחון הכללי. אתם מכירים,יש לו הרי מחלקה יהודית לטיפול במרי. הלא כן?
הכותב הוא עו"ד וממובילי תנועת נקראים לדגל