השבוע, כשאנו חוגגים את יום העצמאות של מדינת ישראל, המושג "עצמאות" עומד למבחן אולי יותר מאי פעם. בין דגלים מתבדרים ברוח, מטסי ראווה ומנגלים רוחשים, מרחף צל כבד מעל הריבונות שלנו: התלות העמוקה בסיוע הצבאי האמריקאי.
אנו מתהדרים בצבא חזק ומתקדם, אך שוכחים לעיתים קרובות שחלקים קריטיים מאותה עוצמה קנויים בכסף זר. השבוע, כשאנו מעלים על נס את הקוממיות הישראלית, עלינו להישיר מבט אל המציאות ולשאול את עצמנו האם אומה יכולה להיות באמת חופשית, כאשר שרשרת האספקה הקיומית שלה מוחזקת בידיים של מעצמה שמעבר לים.
על ישראל להתחיל בתהליך הדרגתי, יזום ומחושב של ויתור על כספי הסיוע הצבאי מארצות הברית. הסיוע הזה, שהיה בעבר חבל הצלה קריטי לכלכלה שברירית ולצבא מתפתח, הפך בעשורים האחרונים לחבל קטיפה הכורך את ידינו המדיניות והביטחוניות. המעבר ממדינה נתמכת למדינה שעומדת לחלוטין על רגליה שלה אינו רק עניין של גאווה לאומית, אלא הכרח אסטרטגי המעצב את גבולות הגזרה של קבלת ההחלטות שלנו.
ויתור על הסיוע יעניק לישראל, בראש ובראשונה, חופש פעולה מבצעי ומדיני מוחלט. רק במלחמה האחרונה קיבלנו תזכורת כואבת למשמעות התלות הזו: נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, שעמד לצידנו בתחילת הדרך וקרא לאויבינו בהחלטיות "Don't", לא היסס להשתמש באותו מנוף לחץ בדיוק גם כלפינו.
עיכובי החימוש ואמברגו הנשק שהופעלו עלינו בשיאה של מלחמה קיומית, היו מתקשים מאוד לצאת לפועל לו היינו רוכשים את נשקנו בכספנו כשותפים עסקיים וריבוניים, ולא נסמכים על כספי משלם המיסים האמריקאי. מעבר לכך, חשוב לזכור שהסיוע הזה אינו צ'ק פתוח, אלא כסף מסומן שכובל אותנו לשוק מוגבל. ההסכם הנוכחי מחייב אותנו לרכוש כמעט את כל הציוד מיצרניות נשק בארה"ב. במקום להתנהל כלקוח חכם שמשווה מחירים, מתמקח, ויכול לבחור את הפתרונות המשתלמים ביותר בשוק העולמי, הפכנו לקהל שבוי. שחרור מהכבלים הללו יאפשר לנו לפתוח את הרכש לתחרות אמיתית.
יתרה מכך, ויתור על הסיוע אינו ניתוק מהברית עם ארצות הברית, להפך, הוא שדרוג שלה. בקרב הימין האמריקאי, בדגש על התנועות השמרניות הדוגלות באחריות תקציבית ובמדיניות של "אמריקה תחילה", צעד כזה יתקבל בהערכה עצומה ובעין יפה. ישראל תיתפס לא כעוד נתמכת סעד בינלאומית המבקשת נדבות ומכבידה על התקציב, אלא כבעלת ברית חזקה, גאה ועצמאית. שינוי תדמיתי זה יאפשר לנו לייצר בריתות פוליטיות ואסטרטגיות עמוקות ויציבות בהרבה עם הממשלים העתידיים בארה"ב. במקביל, ניתוק מהמימון הזר יחייב אותנו להפנות את המשאבים לתעשיות הביטחוניות המקומיות שלנו, לייצר עשרות אלפי מקומות עבודה, ולהפוך את ישראל למעצמת ייצור נשק עצמאית ובלתי תלויה.
ברור שיהיו מי שייבהלו וישאלו: "מאיפה נביא עכשיו כסף לנשק חדיש כמו מטוסי ה-F-35? הכלכלה שלנו לא תקרוס אם יעלמו לה פתאום 4 מיליארד דולר בכל שנה?".
הפחד הזה טבעי, אבל הוא פשוט תקוע בעבר. נכון, בשנות ה-70 וה-80, הכסף האמריקאי היה החמצן של המדינה. בלעדיו באמת לא היינו שורדים כלכלית. אבל ישראל של היום הפכה למדינה עשירה עם כלכלה חזקה ועצמאית. אם מסתכלים על המספרים האמיתיים, הסיוע האמריקאי שווה היום בערך לאחוז אחד בלבד מכל הכסף שהמשק שלנו מייצר בשנה. אם בעבר הכסף הזה היה צינור ההנשמה שלנו, היום הוא בסך הכל תוספת קטנה למשכורת. הכלכלה הישראלית גדולה ויציבה מספיק כדי להשלים את הסכום הזה בעצמה, במיוחד אם המעבר ייעשה בהדרגה ולא ביום אחד. בסופו של דבר, עדיף בהרבה שנקנה את הנשק מהכיס שלנו, כלקוחות חופשיים שמחליטים על עצמם, מאשר שנמשיך להיות בני ערובה של פוליטיקאים בוושינגטון שמחזיקים לנו את כרטיס האשראי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו כבר זיהה את המגמה ההיסטורית הזו, כשהצהיר לאחרונה בראיון בארה"ב כי בכוונתו להוביל מהלך של התנתקות הדרגתית של ישראל מהסיוע הביטחוני לאורך העשור הקרוב. זוהי הצהרת כוונות חשובה, אך אסור לה להישאר בגדר מילים יפות באולפני טלוויזיה זרים. כדי שיום העצמאות שלנו יהיה אמיתי, על ראש הממשלה להקים לאלתר ועדה מקצועית לאומית שמטרתה אחת: תכנון וביצוע של תוכנית עשור אופרטיבית לגמילה מכספי הסיוע.
יום העצמאות אינו רק תאריך היסטורי בלוח השנה, הוא תביעה מתמדת לעשייה ולהתפתחות. ריבונות אמיתית נמדדת ביכולת להחליט מתי ואיך להפעיל את הכוח שלנו, מבלי להמתין לאור ירוק או לחשוש מאור אדום מוושינגטון. הגיע הזמן שנתבגר, נשתחרר מתסביך התלות, וניקח אחריות מלאה על גורלנו ועל ארנקינו. רק כך, העצמאות שאנו חוגגים השבוע תהיה מוחלטת ושלמה מאי פעם.