נפתלי בנט מגלם תופעה מדאיגה במרחב הפוליטי הישראלי: אדם שנושא סמלי זהות דתית חיצוניים, אך מנתק עצמם באלימות מן המשמעות הפנימית שלהם.
הכיפה על ראשו הופכת לא לסמל של השתייכות אלא לעדות תובענית על הניכור. כשאדם המזוהה עם קהילה מסוימת פונה נגדה בחריפות חסרת תקדים, הוא חושף משהו עמוק יותר משאיפה פוליטית - הוא חושף אי-נוחות עצמית שמתפרצת החוצה.
האמירה השערורייתית אותה הנפיק השבוע, לפיה "ההשתמטות החרדית הורגת חיילים", והפיכתה לאם כל בעיותיה של מדינת ישראל, חורגת מתחום הביקורת הלגיטימית ונכנסת לשטח מסוכן של המרת אזרחים לאויבים פנימיים.
זוהי שפה המייחסת אשמה קולקטיבית לקבוצת אוכלוסייה שלמה, ועושה זאת בנוסח שמעניק לגיטימציה לפעולות עוינות.
כשאתה מאשים קבוצה בהריגת חיילים, אתה למעשה מסיר ממנה את ההגנה המוסרית המינימלית שמגיעה לכל אזרח. זהו שיח של הדרה, לא של שילוב; של דמוניזציה, לא של דיאלוג.
מה שמעניין במיוחד הוא התזמון והקונטקסט. בנט עושה זאת דווקא כאשר הוא נמצא במאבק פוליטי קיומי, כאשר הסקרים מראים שהוא איננו בהכרח המוביל הבלתי מעורער שהוא טוען להיות.
והנואשות הזו מובילה להחלטות שנראות, לכאורה, לא הגיוניות. מדוע שאדם שעד לא מזמן היה שותף בממשלה וביקש לייצג את הציבור המסורתי, ייבחר עכשיו להצהיר על תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת ובחילול הסטטוס קוו סביב קדושת המשפחה היהודית?
התשובה איננה אידיאולוגית, אלא טקטית. בנט מזהה את הקהל הפוטנציאלי שלו - לא החרדים, לא הדתיים-לאומיים המסורתיים, אלא המרחב החילוני-ליברלי שבו הוא רואה מאגר קולות שטרם מוצה לטובתו.
הוא לא רק מזהה אותו - הוא רץ אליו בקצב מטורף, כמי שמבין שהזמן עובד נגדו. המירוץ על לב מחנה השמאל הפך לתחרות פנימית על מי יהיה יותר ליברלי, יותר פרוגרסיבי, יותר מתנער מכל מה שריח של מסורת או שמרנות. ובנט, ששינה כבר כל כך הרבה עורות פוליטיים, מחליט שהפעם הוא יהיה הליברל מכל הליברלים.
הבעיה היא שהקהל הזה איננו בעל זיכרון קצר. הציבור החילוני-ליברלי, שאליו מתחנן בנט כעת, זוכר היטב. הוא זוכר את בנט של ממשלת הימין, את בנט של הריבונות, את בנט של ההתיישבות. הוא זוכר את הנאומים, את העמדות הקשוחות, את הרטוריקה הימנית. וכשאתה מגיע אל קהל שכזה עם תפנית של 180 מעלות, אתה לא נתפס כמי שעבר התפתחות רעיונית - אתה נתפס כאופורטוניסט שמחליף חליפות לפי עונה.
כשאדם מנסה למתג את עצמו מחדש באמצעות התנערות אגרסיבית ממה שהוא היה, הוא לא בונה אמון חדש - הוא מערער את האמון הישן מבלי לרכוש חלופה. הציבור החילוני-ליברלי, שאליו פונה בנט כעת, איננו מחפש מישהו שמנתק את עצמו בכעס מזהותו הקודמת; הוא מחפש מישהו שיש לו עמדות מושרשות, עקביות, שמגיעות ממקום של אמונה ולא ממקום של חישוב.
המפגש בין נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי לבין תלמידי ישיבת חברון, שהתרחש באותה יממה בה בנט בחר להשחית מילותיו מעמיד את הפער בחדות.
מיליי, שאיננו יהודי, איננו דתי, איננו חלק מהמערכת התרבותית הזו - נכנס אל היכל התורה ועמד ברגש. הוא לא נזקק להסברים אידיאולוגיים מורכבים כדי לזהות ערך. הוא ראה מסירות, עומק, המשכיות היסטורית. בנט, שגדל בתוך התרבות הזו, בוחר לדבר עליה בשפה של האשמה ושל פגיעה. מי מהם מבין יותר? מי מהם קרוב יותר לאמת האנושית הפשוטה שמעבר לפוליטיקה?
חז"ל דיברו על הקנאה, התאווה והכבוד שמוציאים את האדם מן העולם. בנט נמצא במאבק על רלוונטיות פוליטית, על כותרות, על סקרים. והמחיר שהוא משלם הוא המרחק ההולך וגדל בינו לבין הקהילה שממנה הוא בא. אך יותר מכך - הוא משלם במדד האמינות.
בסופו של יום הפוליטיקה איננה רק משחק של מספרים. היא גם עניין של כבוד עצמי, של עקביות, של יכולת לעמוד מאחורי מה שאתה. ובנט, בבחירתו הנוכחית, מסתכן לא רק באובדן הקהל הישן - אלא גם בכישלון לרכוש את החדש.
הכותב הוא הפרשן הפוליטי של עיתון 'המבשר'