לו הייתי שרת החינוך, הייתי מתחילה ביום ראשון את היום בדקה דומיה לזכרו של ימנו בנימין זלקה ז"ל.
כסמל וכקריאת השכמה לאומית. רגע של עצירה בתוך שגרה שממהרת קדימה, כדי להזכיר לעצמנו מהו הערך הבסיסי ביותר שעליו נשענת כל חברה מתוקנת, ערך החיים.
מותו של צעיר בן 21, שיצא לעבוד ולא שב, אינו מקרה קיצון. הוא תמרור אזהרה. הוא מציף מציאות שבה הגבולות מיטשטשים, האחריות מתפוגגת, והאלימות כבר אינה חריגה אלא סימפטום. קל לומר זה חריג, קשה יותר להביט פנימה ולהודות שיש כאן כשל עמוק ומתמשך בשיח הערכי שלנו כחברה.
כאשר ערכים אינם נוכחים ביום יום, הם אינם מופיעים ברגעי מבחן. וכשאין ערך שמוביל, אין גבול שעוצר. וכשאין גבול, החיים עצמם נפגעים.
אנחנו אוהבים לדבר על הישגים, על ציונים, על מצוינות. אך שכחנו לשאול איזו מצוינות אנחנו מבקשים לגדל כאן. האם אנחנו מגדלים ילדים שיודעים להצליח, או ילדים שיודעים לעצור. שמבינים את המשמעות של כוח, שמכירים באחריות שיש בידיים שלהם.
שני נערים בני 14 מעורבים במעשה שהסתיים באובדן חיים. גם אם לא התכוונו להרוג, הם לא הבינו. הם לא הבינו את ערך החיים של האחר, הם לא הבינו את גבולות הכוח, והם לא הפנימו את האחריות שנושאים מעשים. זו אינה רק טרגדיה של משפחה אחת. זו מראה לחברה שלמה.
החינוך לערכים אינו מתחיל בתיכון, ואינו מסתכם בשיעור אזרחות. הוא מתחיל בגיל הרך, במבט, במילה, בתגובה. בדרך שבה המבוגר מציב ערכים שיוצרים גבולות. בדרך שבה מסבירים לילד למה עוצרים, למה מכבדים, למה לא פוגעים.
ערכים אינם סיסמאות. הם הרגלים. הם נבנים בעקביות, בדוגמה אישית, בנוכחות הורית ובהובלה חינוכית ברורה. נוכחות הורית איננה פיקוח, היא אחריות. לדעת היכן הילד, עם מי הוא נמצא, מתי הוא חוזר, זו אינה שליטה, זו הנהגה.
ולכן, מערכת החינוך אינה יכולה להמשיך כרגיל. ביום ראשון הקרוב צריך לעצור. בכל בתי הספר. בכל שכבות הגיל. לעצור ולדבר, באמת לדבר, על ערך החיים, על אחריות, על בחירה. כשיחה אמיצה שמביטה למציאות בעיניים.
זו אינה שאלה של עוד תוכנית לימודים. זו שאלה של סדר עדיפויות. של מה חשוב באמת. של איזו חברה אנחנו מבקשים להיות.
ימנו בנימין זלקה ז"ל לא יחזור. האחריות על מה שיקרה מכאן והלאה היא שלנו.
יהי זכרו ברוך.