יום ששי, ז' באייר. מורי ורבי הרב דרוקמן זצ"ל נהג להזכיר בשיעוריו ליום העצמאות את דברי רבה של אלג'יר, שנכתבו בפנקסו ביום הזה לפני 78 שנה: "ברוך מחיה המתים. אתמול, יום שקיוינוהו -מצאנו.
אחר 1880 שנה מחורבן הבית - נתחדשה המלכות בישראל. זה נס יותר גדול מקריעת ים סוף. נתקיימה נבואת יחזקאל: עלה עור וגידים בעצמות היבשות, וה' הגדול הגיבור והנורא נפח בהן רוח חיים. ברוך מחיה המתים".
הדברים המרוממים הללו נכתבו בז' באייר - יום ראשון בשבוע, משום שהכרזת העצמאות בה' באייר התבצעה זמן קצר לפני שבת קודש. אבל בעת שהרב העלה אותם על הכתב, כבר פלשו צבאות מדינות ערב לארץ ישראל - פעולה שנמנעו ממנה עד לסיום המנדט הבריטי באותה שבת.
יום קודם לכן - בשבת קודש ו' באייר - כתב דוד בן גוריון ביומנו: "הוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון". המשפט הזה, שנכתב ע"י המנהיג שהקים את המדינה ביומן פנימי, בינו לבין עצמו - מטלטל: בן גוריון עצמו לא ידע באותה עת מה יעלה בגורלה של המדינה שאך שעות ספורות קודם לכן הכריז על הקמתה. האם תחיה? או שמא תושמד בידי צבאות העולים עליה פי כמה וכמה בהיקפם, בעוצמתם וביכולותיהם הצבאיות.
והנה יום למחרת, בז' באייר, כשהחגיגיות שליוותה את הכרזת המדינה כבר נשטפה במלחמת-קיום ממש, שלא ניתן היה לדעת כיצד תסתיים, בחר הרב של אלג'יר לכתוב על "תחיית המתים", ולהשוות את יום הקמת המדינה ל"קריעת ים סוף". מדוע דווקא קריעת ים סוף? האם בגלל גודל הנס? מה השתנה הנס הזה מכל ניסי מכות מצרים? או אולי גם בגלל הצורך ב"נחשון בן עמינדב" שיכנס אל הים לפני כולם, כשעדין לא בטוח בכלל שהוא אכן יבקע, ושאפשר לעבור בו בבטחה?
בכל שנה מחדש עומד שבוע העצמאות שלנו בסימן קריעת ים סוף. בכל שנה מחדש אנו עומדים יום קודם לכן ומרכינים ראש בפני כל הנחשונים שמסרו את נפשם על מנת שמדינת ישראל תוכל לעמוד מצידו השני של הים שנקרע לשניים, ולשיר את שירת הגאולה שלה, ולציין את נס התחיה שלה.
והשנה, זכינו לציין בשבוע הזה בהתרגשות עצומה גם את קריעת ים סוף של תיקון חטא ההתנתקות, לפחות בצפון השומרון, עם הקמתו המחודשת של הישוב שאנור - אירוע שלאורך שנים נראה היה כבלתי-מציאותי בכלל. וגם אל האירוע הזה הצלחנו להגיע בזכות "נחשונים" שהיו מוכנים במסירות נפש ממש להיכנס לתוך גלים סוערים, להתלכלך (מאד מאד!) בבוץ רב, ולהבקיע את הדרך.
זכיתי להיות ממובילי המהלך הזה, שקראנו לו אז "חומש תחילה", אבל הדגש היה על ה"תחילה", כשהמשימה ברורה: לחזור לכל מרחבי צפון השומרון. התכנסנו אז, חבורה קטנה וכאובה, זמן קצר לאחר הגירוש, לחשוב איך יוצאים מזה? איך מניעים אחורה את גלגל הנסיגות והעקירות, ההרס והחורבן של ארצנו? חיפשנו נקודת אחיזה, שממנה אפשר להרים את המשא הכבד הזה, ואיתרנו את חומש: בגלל הקרבה והנגישות היחסית, בגלל בריכת המים הנצפית מרחוק, בגלל שרידי הישוב שנותרו בשטח וזעקו את זעקת החורבן.
כך קם מטה "חומש תחילה", שזכיתי להיות בין מייסדיו, וללוות את המאבק שלו לכל אורכו, בכל היבטיו, בימים הקשים ביותר, וברגעים המרגשים ביותר, ועם האנשים המסורים ביותר שאפשר להעלות על הדעת (או אולי בעצם אי אפשר), אנשים שהיו מוכנים להתפלש בלי סוף בבוץ, כנחשונים ממש, כדי שמדינת ישראל תזכה להגיע אל העבר השני, לשנות את מהלך ההיסטוריה, ולשיר את שירת הגאולה של צפון השומרון.
אני מודה: לא הייתי שותפה לאחיזה הפיזית בחומש, גם לא בשאנור, מלבד פעמים בודדות ובתנאים יחסית קלים (לינה בתוך רכב), אבל כן הייתי ממובילי המהלך הציבורי, ההסברתי, הפרלמנטרי והממשלתי. וגם שם, במובנים מסוימים, הובלת המהלך היתה כרוכה בלא מעט בוץ. הייתי מוכנה לבוץ הזה, כי האמנתי במהלך הזה בכל לבי, כמפתח לשינוי כיוון של המדינה כולה. ידעתי: הראשונים מתלכלכים בבוץ, זה לא נעים, אבל אחריהם יגיעו רבים אחרים.
כך זכיתי להגיש ראשונה, עוד בכנסת ה 19, את החוק לביטול ההתנתקות בצפון השומרון (יחד עם ח"כ זאב אלקין), חוק שהיה נראה אז הזוי לחלוטין, אבל ידענו שחייבים להגיש אותו כדי להתחיל. התעקשתי (יחד עם יוסי דגן, ובני גל הבלתי נלאים) שהצעת החוק הזו תוגש מחדש בכל כנסת, גם כשלא הייתי חברת כנסת בעצמי, וזכיתי לעמוד לבדי, כנציגת "הציונות הדתית", בקומת הממשלה רגע לפני כינוס ועדת השרים לחקיקה, ברגע הקריטי בו הגיעו רמזים "מדיניים" שגם בממשלה הזו אי אפשר לקדם את החוק, ולהטיל את כל כובד המשקל הפוליטי שיכולתי לגייס, כדי להבהיר שאין מצב שהחוק לא יעבור. ידעתי, שאם נעבור את הועדה, כבר נצלח את כל שאר הדרך.
לאורך כל הדרך האמנתי במהלך הזה, ובהחלט כן דמיינתי לעצמי את רגעי ההקמה מחדש של הישובים בצפון השומרון, ודווקא ע"י הכנסת והממשלה, כמהלך ממלכתי של תיקון. ידעתי, שאת הדרך לחומש ולשאנור יסללו בהתחלה הבודדים במסירות נפשם, כנחשונים, אבל בסופו של דבר המהלך צריך להיות של עם ישראל כולו, מהלך של תיקון ותשובה לאומית גדולה. רק דבר אחד לא לקחתי בחשבון, זה אפילו לא היה בטווח החלומות שלי: שבמעמד הממלכתי הזה שדמיינתי כל השנים, אזכה להתייצב בעצמי כשרת ההתיישבות של מדינת ישראל, ושהמועד יהיה רגע לפני יום העצמאות.
וממש כמו לאחר קריעת ים סוף, גם אני יודעת: עצרנו להודות ולהלל, אבל עוד רבה הדרך לפנינו: גם בתיקון נזקי אוסלו באופן מלא - כולל באזורים המכונים "איי" ו"בי" ובחבל עזה, וגם בכל מהלכי התקדמותה של המדינה האהובה שזכינו בה. כעם ישראל שעוד נכונה לו מלחמת עמלק, גם אנו עוד נאלצים להילחם בקמים עלינו לכלותנו, וגם אל מעמד הר סיני עוד לא הגענו. ועם כל זה - עלינו לעצור כדי לשיר את שירת הגאולה שלנו. אשרינו שזכינו!