כיהודי שנולד בניו יורק וחי בירושלים בשמחה, אני לא מבין למה יש ציונים -- מהשמאול ויהמין -- שמרגישים איזשהו צורך לזלזל ביהודים בגלות - במיוחד יהודי ארה"ב.
לפני 40 שנה עמוס עוז הגיע להרווארד והכריז: אני וכל אזרחי ישראל חזרנו לבמה המרכזי של ההיסטוריה היהודית ואתם בגלות רק הקהל - עומדים בצד. ולפני שבוע חגי סגל במקור ראשון התייאש מהעלייה המינימלית של יהודי ארה"ב והכריז שאם הם לא יעלו ארצה הזמן הגיע להתנתק מיהם. אני חולק. אנחנו זקוקים זה לזה, ונדרשת ציונות זהותית חזקה בישראל וברחבי העולם היהודי - דווקא בעת הזו.
סגל מציג את תימהונם של רבים מזרם הציונות הדתית שנולדו בארץ. זהותם שוזרת בהרמוניה בין אלוהים, התורה, הארץ והמדינה עד שהם אינם יכולים לדמיין כיצד "אורתודוקסים" יכולים להיות יהודים קפדניים, ציונים גאים, אך להתגורר בחו"ל. יתר על כן, אף "הצדקות" העבר של יהודי ארה"ב התעמעמו.
בעבר נהגנו לומר שאמריקה רחוקה מדי, עשירה מדי וחופשיה מדי מאנטישמיות מכדי שציונות המבוססת על עלייה תצבור תאוצה. אך המרחק כמעט ואיבד ממשמעותו בעידן האינטרנט, ניתן לבנות חיים מצליחים בישראל, והאנטישמיות הולכת וגוברת. עם זאת, מניסיוני כעולה גיליתי: עלייה אינה לבעלי לב חלש. זהו הדבר הקשה, הנועז ואף המופרך ביותר שעשינו כמשפחה. עם זאת, לאחר שנים כאן, אני יכול להוסיף: גם" הדבר הטוב ביותר."
ליהדות אמריקה, כמובן, יש פנים רבות, והיא שרויה בבלבול עמוק בזמנים אלו. סקר בפברואר מצא כי רק 37% מיהודי ארה"ב מכנים את עצמם "ציונים", אף על פי כן ש-88% מאמינים שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים כמדינה יהודית, ורק 7% מגדירים עצמם כ"אנטי-ציונים". כעת, כאשר רבים מיהודי ארה"ב מתנגדים לטראמפ, לנתניהו ולמלחמה הנוכחית באיראן, הם חווים ירידה מדאיגה בשייכות במקום גל העלייה בגאווה שלאחר ה־7 באוקטובר. מצב זה מותיר מרחב פעולה נרחב לתנועה ציונית גאה וחיובית.
דווקא משום שרובם אינם דתיים, יהודים אמריקאים זקוקים לציונות זהותית, המדגישה את העם - ותומכת בנחישות בזכותה של ישראל להתקיים. "הסברה" הגנתית מידי -- "ציונות זהותית" מציעה לכל יהודי קהילה, היסטוריה, מסורת, קרקע מוצקה, גאווה, מטרה, ותחושת שליחות, וזאת בתגובה כנגד האנומיה והצרכנות המערבית. כיו"ר ועדת החינוך של תגלית, אני תמיד רואה כיצד ביקור קצר בישראל יכול להניע צעירים יהודים להתחיל מסע זהותי סביב ציונות ואהבת הארץ כשער לעולם היהדות.
אז מסקנתי הפוכה מזו של סגל: קדימה! עלינו להשקיע יותר ויותר בחינוך ציוני. השקעה זו תתבטא על ידי חיזוק הליבה - "פילאטיס". יהודים אמריקאים יצליחו באופן טבעי להדוף אנטישמיות, להגן על ישראל, וכפי שעשו רבים מאיתנו, הציונים שנולדו באמריקה במהלך השנים, למצוא את עצמנו גאים, חופשיים, מושרשים, מבוססים ומאושרים יותר, בין אם נעלה ארצה ובין אם לא.
ובונוס נוסף: ציונות אמריקאית תוססת טובה גם לישראל. בעקבות ה-7 באוקטובר, יהודי ארה"ב תרמו מיליארד דולר, ומיליוני סנדוויצ'ים, מוצרי טיפוח, וקסדות. הם עומלים על מנת לבנות גשר חי ויציב בין ישראל לבין מעצמה גדולה זו, שממשיכה להיות חברתנו הטובה ביותר. ציונים אמריקאים גאים גם עוזרים לישראלים להבין כמה מדינתנו מיוחדת וכיצד הגנה ופיתוח של המולדת טובים ליהודים ברחבי העולם - ולעולם כולו. הבנה זו מעוררת את הישראלים העובדים כשליחים, מצטרפים לטיולי תגלית או פשוט מארחים את חבריהם מחו"ל.
אני גאה שהתנועה הציונית התבגרה, והתעלתה על "שְׁלִילַת הַגּוֹלָה". עכשיו זה לא הזמן לחזור אחורה, אלא לפנות לכיוון של שותפות גדולה יותר, הדדית יותר, של "אימוץ הגולה" - לחבק את האחים והאחיות שלנו תוך הבנה כי ישראל תישאר המרכז והעוגן של החיים היהודיים, מולדתו העתיקה של העם היהודי וביתנו הנצחי.
פרופ גיל טרוי, עמית בכיר בציונות במכון למדיניות עם היהודי (JPPI) המחבר של "הדריך החיוני ל7 לאוקטובר" ו"המדריך החיוני לציונות, אנטי-ציונות, אנטישמיות ושנאת יהודים. שני המדריכים זמינים בעברית, אנגלית, וצפרתית באתר של הJPPI בwww.jppi.org.il