“העושה, בכוונה לפגוע בביטחון המדינה, מעשה שיש בו כדי לסייע לאויב בשעת מלחמה, דינו מאסר עולם או מיתה", כך קובע הדין הפלילי הישראלי בעבירות החמורות ביותר של בגידה וסיוע לאויב. זהו סעיף חריג ונדיר, שנולד מתוך מציאות של מלחמות, ריגול ואיומים קיומיים על המדינה.
בשנתיים האחרונות הסעיף הזה חדל להיות תיאוריה משפטית רחוקה. בזה אחר זה נחשפו בישראל פרשות של אזרחים, חיילים, אנשי מילואים ובעלי גישה למתקנים רגישים, שעל פי החשדות והאישומים פעלו עבור איראן תמורת כסף. צילומי בסיסים, איסוף מידע, סימון יעדים, תיעוד נפילות, קשר עם מפעילים זרים. ובמקרה האחרון והמטלטל במיוחד, שני אנשי צוות טכני בחיל האוויר מצוות F-15 שעל פי הפרסומים קיימו קשר עם גורם איראני, ואחד מהם אף יזם את הקשר בעצמו.
השאלה איננה רק ביטחונית. היא עמוקה בהרבה. איך ייתכן שבישראל, מדינת הלאום של העם היהודי, אחרי השואה, אחרי אלפיים שנות גלות, כשהאיום הקיומי עדיין מוחשי, קמים יהודים ישראלים ומוכנים לסייע לאויב תמורת כסף?
הרי נדמה היה לנו שקיימת כאן חסינות טבעית. עם נרדף אמור להבין את ערך הריבונות. עם שקם מן האפר אמור לדעת מהי משמעותה של מדינה יהודית. חברה שבה רוב האזרחים משרתים בצבא, שולחים ילדים לקרב, חיים תחת איום מתמיד, אמורה להציב מחסום מוסרי גבוה במיוחד בפני בגידה.
אבל זו הייתה הנחה חלקית.
במאה השנים האחרונות מרגלים בכל העולם לא גויסו בעיקר בגלל דתם או לאומם, אלא בגלל אותם מניעים אנושיים שחוזרים שוב ושוב: כסף, עלבון, אגו, נקמה, אידיאולוגיה, צורך בהכרה, או תחושה שהמערכת חייבת להם. מרגל כמעט לעולם אינו רואה עצמו כבוגד. הוא רואה עצמו כמי שמתקן עוול, מנצל הזדמנות או לוקח את מה שמגיע לו. הבגידה מתחילה כשהנאמנות למדינה מוחלפת בנאמנות לעצמי.
האדם הפרטי אינו תמיד פועל לפי הסיפור הלאומי. הוא פועל לפי מצבו הנפשי, הכלכלי והמוסרי באותו רגע. הוא לא אומר לעצמו: אני בוגד במדינה. הוא אומר לעצמו: אני רק עושה כסף. אני רק שולח תמונה. אני רק מנצל הזדמנות. מגיע לי. המדינה ממילא מושחתת. לא יקרה מזה כלום.
בגידה מתחילה לא במסירת מסמך, אלא בהצדקה פנימית.
וכאן צריך לומר אמת קשה נוספת: החברה הישראלית של השנים האחרונות יצרה תנאים מסוכנים לשחיקת המחסום הזה.
מאז 2023 ישראל טולטלה סביב המהפכה המשפטית. צד אחד ראה בה תיקון הכרחי. צד שני ראה בה איום על הדמוקרטיה. מאות אלפים יצאו לרחובות. משפחות נקרעו. יחידות מילואים סערו. המערכת המשפטית הוצגה בידי מחנה אחד כמעוז אחרון של חירות, ובידי המחנה השני כגוף פוליטי לא נבחר. במקביל, ראש ממשלה מכהן עומד לדין פלילי, ושרים ובכירים נוספים נחקרו או נקשרו פעם אחר פעם לפרשות ציבוריות.
אין כאן ויכוח ימין ושמאל. יש כאן שאלה של תודעת מדינה.
כאשר אזרח רואה שהצמרת עסוקה במלחמת מוסדות, הישרדות פוליטית, חשדות, האשמות הדדיות ודה לגיטימציה למערכות המדינה, משהו עמוק נסדק. הוא מתחיל לשאול מדוע דווקא ממנו דורשים נאמנות מוחלטת, אם למעלה נדמה שכללים הפכו להמלצה בלבד.
ברוב המקרים התשובה הבריאה היא הפוכה: דווקא כשההנהגה כושלת, האזרח צריך להיות טוב יותר. אבל אצל מיעוט מסוכן נוצרת תגובה אחרת: ציניות. ניכור. אובדן בושה. תחושת כולם דואגים לעצמם, אז גם אני.
זה הרגע שבו אויב זר נכנס לתמונה.
איראן איננה רק אויב צבאי. היא לומדת חולשות חברתיות. היא מבינה שלא תמיד צריך להחדיר סוכן מקצועי. לפעמים מספיק למצוא אדם חמדן, ממורמר, ממוטט כלכלית, פגוע אגו, או כזה שאיבד קשר רגשי למדינה. לשלוח הודעה בטלגרם. להציע כסף קל. לבקש משימה קטנה. ואז להסלים.
הסכנה הגדולה בפרשות האחרונות איננה מספרן בלבד. היא העובדה שחלק מהחשודים הגיעו מתוך ליבת המערכות: בסיסים, מתקנים, חיל האוויר, מערכי הגנה. במדינה כמו ישראל, שבה אזרחים רבים נוגעים בביטחון הלאומי דרך שירותם הצבאי או האזרחי, אדם קטן עם חולשה גדולה עלול לגרום נזק אסטרטגי.
אני סבור שהמחאה לא יצרה מרגלים, והמהפכה המשפטית לא יצרה בוגדים. חמדנות, טיפשות ועבריינות היו תמיד. אך משבר אמון ממושך מרחיב את השוליים שבהם אנשים מסוגלים להצדיק לעצמם מעשים שפעם היו בלתי נתפסים.
לצד המודיעין, המניעה והחינוך, נדרש גם מסר משפטי חד וברור. הציבור מצפה מן התביעה ומבתי המשפט להפעיל בעניינים אלה יד קשה, עקבית ומרתיעה. מי שבזמן מלחמה מסייע למדינת אויב, אוסף מודיעין, חושף מתקנים או מוכר מידע ביטחוני תמורת כסף, חייב לדעת שמחיר המעשה יהיה כבד לשנים ארוכות. הרתעה איננה נקמה. היא הגנה על חיי אדם ועל ביטחון המדינה.
הטרגדיה איננה שיהודים מסוגלים לבגוד. כל עם מכיל חולשות אנושיות. הטרגדיה היא שגם עם שידע מה קורה כשאין לו מדינה, יש בתוכו יחידים שמוכנים למכור אותה בזול.
ומנגד, אסור ליפול לייאוש. עצם הזעזוע הציבורי מכל פרשת ריגול מוכיח שהנורמה הישראלית עדיין בריאה. רוב מוחלט של אזרחי ישראל נאמנים, משרתים, מקריבים ומבינים היטב מה מונח על הכף. הבעיה היא לא הרוב, אלא המיעוט שהאויב מזהה.
לכן התשובה איננה רק שב"כ, מעצרים וענישה מחמירה. התשובה היא גם שיקום אמון לאומי. דוגמה אישית בצמרת. חיזוק ממלכתיות. חינוך לערך המדינה. חיבור מחודש בין אזרח למוסדותיו.
מדינה אינה נופלת רק מטילים. היא נחלשת כאשר אזרחיה מפסיקים להרגיש שהיא שלהם.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי מומחה לניהול משברים ומאבקים