נפתלי בנט אינו הפוליטיקאי הראשון בתולדות הפוליטיקה הישראלית שחוצה את הקווים הפוליטיים.
הוותיקים שבקוראים זוכרים בוודאי איך עזר ויצמן עבר מהליכוד למפלגת העבודה - עם תחנת ביניים של מפלגה עצמאית ששמה, להזכיר, 'יחד' - ומשה דיין שנבחר במפלגת העבודה היה שר החוץ בממשלתו של מנחם בגין. עוד זכורה קריאתו של יצחק שמיר לאברהם שריר 'אברשה, חזור הביתה' (והוא חזר) מימי קריסת ממשלת האחדות, חברי הכנסת אמנון לין ויצחק פרץ עברו יחדיו מהליכוד, אז בראשות מנחם בגין, למערך (מפלגת העבודה) בחודש מאי 1982, ואפרים גור עשה את הדרך ההפוכה, מהמערך לליכוד ב-1990, כשהוא מעניק ליצחק שמיר אצבע נוספת להקמת הממשלה אחרי 'התרגיל המסריח'.
נתניהו עצמו הקים ממשלות עם אנשי שמאל קיצוניים כמו אהוד ברק, ציפי לבני, שאול מופז ויאיר לפיד - גם כשהיתה בידיו האפשרות להקים ממשלת ימין מלא-מלא.
וכמובן אריק שרון, מנהיג הליכוד שהחריב את גוש קטיף וארבעת יישובי צפון השומרון, והקים את ממשלת השמאל הקיצוני 'קדימה'.
ייאמר לשבחו של בנט, שאת המהלך ביצע לפני הבחירות ולא אחריהן. עכשיו כל מי שיצביע לבנט יודע בדיוק היכן מקומו. אף אחד לא יוכל לטעון, כמו לפני 5 שנים, שבנט רימה אותו וגנב את הקול שלו.
המהלך של בנט מסיים שותפות פוליטית בת כעשור שנים, בין בנט לאיילת שקד, שלאורך רוב שנותיה בפוליטיקה גילתה לו נאמנות, גם במהלכים שלא היתה שלמה איתם, ושפגעו בה באופן אישי, כמו הפרישה מהבית היהודי והקמת 'ימינה', או ההליכה לממשלת השינוי בראשותו של בנט.
עכשיו, כשהחיבור בין בנט ולפיד הושלם, חובה ליצור את האיחוד הבא, החיבור החיוני - הפעם מצד ימין: אביגדור ליברמן עם איילת שקד.
הן ליברמן והן איילת שקד, הם אנשי ימין אידיאולוגי. לא תמצאו אצל מישהו מהם הצבעה בעד איזשהו מעשה מדיני שפגע באחיזתנו בארץ ישראל. שניהם עוקפים את הליכוד מימין. כשבנימין נתניהו הצביע בעד תוכנית ההתנתקות וחורבן ההתיישבות ברצועת עזה וצפון השומרון, ליברמן פוטר בגסות בידי שרון (יחד עם הרב בני אלון זצ"ל) בגלל שהיה ברור שיסרב לתמוך בתוכנית בהצבעה בממשלה.
כפרפראזה על הלחישה של נתניהו לרב כדורי זצ"ל בממשלתו הראשונה, בליכוד שכחו מה זה להיות ימניים, גם אם יש שם פה ושם ח"כים ושרים איתנים מבחינה אידיאולוגית ימנית. אלמלא המרץ והפעלתנות של שרי 'הציונות הדתית' ובהם סמוטריץ' ואורית סטרוק, המהפיכה המתרחשת בחודשים האחרונים ביהודה ושומרון, הקמת החוות, הקמת יישובים חדשים והשיבה להתיישבות בצפון השומרון, לא היתה מתרחשת, בדיוק כמו שכל מפעל ההתיישבות בשנות השבעים והשמונים לא היתה מתממש אלמלא גוש-אמונים.
מפלגת הציונות-הדתית היא מפלגת ימין מלא-מלא, אבל היא מפלגה מגזרית, מוכוונת לציבור הדתי. מפלגה שבנושאים רבים כמו יחסי דת ומדינה לא יכולה להיות בית למצביע החילוני, וגם לא לדתי הליברלי. המערכת הפוליטית חסרה כיום מפלגת ימין חילוני-ליברלי חזקה. מפלגה שמצד אחד מגלה נאמנות לאחיזה בכל ארץ ישראל, תומכת בחיזוק ההתיישבות בכל מרחבי הארץ - אבל יודעת ליצור את הגשרים ההכרחיים עם כל חלקי האוכלוסיה, בראשם האוכלוסיה הציונית, גם החילונית.
ההיסטוריה המיניסטריאלית הן של איילת שקד והן של אביגדור ליברמן, מראה שהם ידעו לפעול בדיוק בכיוון הזה. בנושא התמיכה בהתיישבות היהודית, שיתוף הפעולה בין שניהם כשכיהנו בממשלות השונות היה מושלם.
הליכה משותפת של איילת שקד עם ליברמן, תהיה בסיס למפלגה ימנית חזקה כזו, מפלגה ימנית מובהקת שומרת על הארץ והעם, בעלת השפעה חזקה על כל קואליציה שתקום אחרי הבחירות הבאות. היעד הזה יושג רק בהליכה משותפת של שניהם.
ליברמן ושקד נושאים על גבם חטוטרת אלקטורלית לא פשוטה: הממשלה עם השמאל ועם מנסור עבאס. אבל גם ממשלה זו לא קידמה שום מהלך מדיני שגרם לעירעור האחיזה בארץ. שום 'הסכם אוסלו' כזה או אחר לא נחתם בתקופתם. נתניהו, להזכיר, חתם על הסכם וויי שהעביר את רוב שטח צפון השומרון לשליטה פלשתינית מלאה.
קשה לדעת מה יהיו תוצאות הבחירות הבאות. לפחות לקח אחד למדו הן ליברמן והן שקד ממשלת השינוי: לא ניתן להקים קואליציה עם המפלגות הערביות. מה שהיה לא יהיה עוד.
ובאשר לליכוד, גם ליברמן וגם שקד מאמינים בצורך לסיים את הקריירה הפוליטית של נתניהו. אבל חייבים לדרוש מהם, שבנושא קואליציה עתידית עם הליכוד, דווקא כדמוקרטים אמיתיים שניהם יאמצו את הקביעה שאמר רק לפני שבועיים בני גנץ: "נקים ממשלת אחדות רחבה, מקווה שזה לא יהיה בראשות נתניהו - אבל נקבל את החלטת הבוחר".